שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היה פעם שר אחד שלא עשה לביתו. זלמן ארן
    בשיא המיתון של 1966 החליטו השרים להעלות את שכרם. רק אחד התנגד: זלמן ארן, השר שסירב להסיע את אשתו במכונית השרד. צבי לביא, בפרק חדש בסדרה על תולדות כלכלת ישראל וקלקלותיה מסביר מדוע השתיקו העיתונים את הסיפור ועונה על החידה: האם ארן איים בהתאבדות?

    אפילו אם תחפשו בנרות, לא תמצאו את הדגם הבא של שר צנוע ונקי כפיים אשר ראוי לאייש בו היום את הרכב הממשלה הבאה שמתכננת "גברת ניקיון", לפי הכינוי שדבק בציפי לבני. השר הזה היה יוצא דופן, כמעט עוף מוזר, אפילו בין השרים שהסבו בתקופתו ליד שולחן הממשלה. שנה לפני מלחמת ששת הימים, ארן היה היחיד שהרים יד וקול רם נגד הצעת ראש הממשלה, לוי אשכול: להעלות את שכר השרים.  

     

    המשק היה שקוע באותם ימים במיתון עמוק, עד כדי כך שאפילו אקדמאים שפוטרו מעבודתם לא התביישו לעבוד לפרנסתם בניקוי בתים וחדרי מדרגות. זלמן ארן , שהיה שר החינוך, שמע עליהם. לכן נזף בשרים שתמכו בהעלאת שכרם, באומרו כי בשעה כזאת הם מעדיפים לשפר את מנעמיהם הפרטיים במקום למצוא תחליף מכובד ל"ספונג'ה" שעושים הדוקטורים.

     

    שכר השרים בעת ההיא לא ניקר עיניים כמו היום בהשוואה למקבלי שכר המינימום. אבל את ארן לא הטריד הפער החברתי כמו העיוות שהיה נוצר בנורמות הציבוריות, אם שכר השרים היה עולה בעת שבה לרוב משלמי המסים לא מובטחת אפילו משכורתם הבאה. אינני זוכר אם נזיפותיו דיכאו את נהנתנות השרים שלא התנגדו לתוספת השכר. הבנתי, שגם אם הוחלט על התוספת, ארן התעקש שהיא לא תגיע לכיסו.

     

    מדוע לא פרסמו את השר הצנוע?

    התנגדותו של ארן להעלאת שכר השרים נבעה מאורח חייו הצנוע, עד כדי סגפנות. סיפור כזה, לו היה מתפרסם, היה דווקא מחזק את תדמיתה הציבורית של מפלגת ה"פועלים" השלטת. שלחנו את הסיפור המלא לפרסום ב"מעריב" אבל הוא נדחה, למרות שתאם את סגנונו הממסדי של העיתון. מדוע? העורכים בת"א התקשו להסביר בטלפון מדוע נדרשו לגנוז את הסיפור שאהבו.

     

    כעבור זמן לא רב גילה העורך הראשי, אריה דיסנצ'יק, את הסוד. "השר טלפן אלי ואיים בלשון חד-משמעית - אם אתם מפרסמים את הסיפור אני מתאבד ואתם תהיו אחראים למותי", אמר דיסנצ'יק, "אני לא יודע מי היה המקור שלך בתוך משרד החינוך, אבל כנראה שמאותו מקור למד ארן על קיומו של הסיפור העומד להתפרסם".

     

    היום מותר לגלות איך התגלגלו הדברים, כי הנפשות הפועלות הלכו לעולמן. המקור היה שדרן קול ישראל, יורם רונן. הסיפור הגיע מגיסו, אליעזר שמואלי, שהיה עוזר מנכ"ל המשרד, יעקב שריד (אביו של השר לשעבר יוסי שריד), ולימים ירש את תפקידו. רונן סיפר לשמואלי שמעריב קנה את הסיפור, וממנו הגיעו הדברים אל השר. שמואלי אולי התכוון להיטיב עם השר בהדלפת הסיפור, אבל לא היה מודע עד הסוף לגחמותיו.

     

    "לא הייתי קונה את האיום בהתאבדות"

     דיסנצ'יק, לעומתו היה מעורה בחייה הפרטיים של צמרת המדינה. אם היה מפרסם אפילו רבע מהרכילויות ששמע עליהם, מעריב היה נשאר העיתון הנפוץ במדינה. אבל ב-1966 הוא אמר, "לא הייתי קונה את איום ההתאבדות של ארן אם נפרסם את הסיפור שלו. אבל בהכירי את האיש ואת התנהגותו הבלתי צפויה לא הייתי מוכן לקחת אפילו שמץ של סיכון".

     

    יוסי שריד מאשר היום גם את גחמת ההתאבדויות של ארן. "זיאמה לא אהב שיכתבו עליו, אפילו סיפורים חיוביים. הוא תמיד איים שיתאבד והצליח להבהיל את כולם. זכרו לו את הדיאגנוזה של בן גוריון: האיש הוא בלתי צפוי יומיים בשבוע, ואיש אינו רוצה להתעסק אתו, מאחר ולעולם אין לדעת על איזה יום אתה נופלים עליו".

     

    ליתר ביטחון, פירסם מעריב את סיפור ה"שר למופת" באיחור של 4 שנים. הסיפור ראה אור בספטמבר 1970, לזכרו של ארן, לאחר שנפטר בשיבה טובה, כשהסתלקו מהעולם סכנת התאבדותו של האיש, שהיה מורה דרך לחברה ומדינה יפים מהביצות שאנחנו שקועים בהן היום.

     

    החזיר למפא"י את כבודה האבוד

    סיפורים על נושא כמו שכר השרים ואורח חייהם לא התפרסמו הרבה באותה תקופה. השרים לא עסקו ביחסי ציבור ולא היו מרופדים ביועצי תקשורת. הטלוויזיה טרם נכנסה לחיינו. הרדיו היה ממשלתי. העיתונות שסיפקה את החדשות, לא היתה מציצנית. עיתוני הבוקר, למעט הארץ, היו מסונפים למפלגות. וגם ידיעות אחרונות ומעריב לא חיפשו כותרות מחומרים כאלה. דם, פוליטיקה וביטחון - כן. אבל לא שכר השרים, שהיה קרוב למה שהוגדר כ"רכילות זולה", שבשבילה לא קונים עיתונים.

     

    אף-על-פי כן, המוסר יוצא הדופן של "השר למופת" הפך את ארן לגיבור חדשות כשהתפרסם לבסוף ב-1970, בעיקר כשעניין השכר השתלב יפה באורח חייו הסגפני, שנסתר עד אז מעיני הציבור. סיפורו החזיר לתנועת העבודה את כבודה האבוד. הנהו, החלוץ הטיפוסי, שעלה מאוקראינה בגיל 27, ולא שינה את טעמו גם אחרי שהתמקם בהנהגת ההסתדרות ובצמרת מפא"י.

     

    המורים שובתים? שר החינוך התפטר

    ארן היה חבר כנסת מראשיתה, ושר חינוך ב-9 ממשלות, בהן לחם על עדיפות לאומית ראשונה לחינוך, והוריש לנו רפורמות כמו חטיבות הביניים. השר הזה התפטר בגלל שביתת המורים שפרצה ב-1960, כרגיל בענייני שכר. אבל לא איש כמוהו ישליך מעליו את האחריות למגרש האוצר. ארן שיחק פוליטיקה אחרת, נדירה בנוף הישראלי כשלקח אחריות אישית למצב, וטען שעליו לשלם את מחיר הכישלון לאחר שלא עלה בידו למנוע השבתה של מאות אלפי ילדים מלימודיהם.  

     

    בן גוריון לא התפלא. מזמן הוא איבחן אצל "זיאמה" - כפי שנהגו לכנות את ארן - כי האיש הוא לפעמים "מישיגענער". הוא לא חזר לממשלה. במשך שלוש שנים, עד שחזר לממשלה כשלוי אשכול החליף את בן גוריון החליף אותו אבא אבן. ארן נשאר חבר כנסת והתבטא בשירים שפרסם בשבועון מפאי, "הפועל הצעיר", תחת שם העט מ.ש. שח, "מי שהיה שר חינוך" בראשי תיבות, שהשר המשורר דבק בהם שנים רבות אחרי שובו למשרד החינוך.

     

    שילם על המונית מהכנסת לקולנוע

    השיגעון הפרטי שלו, כמעט עד שנפטר בגיל 71, היה הקולנוע, או, ליתר דיוק, סרטי המערב הפרוע, ה"קובויס", כפי שקרא להם, שהיה נוסע לצפות בהם פעמיים-שלוש בשבוע בקולנוע ציון הירושלמי. ואיך נסע שר בישראל מביתו לקולנוע וחזרה? לא במכונית השרד אלא במוניות שהזמין בטלפון, על חשבונו, מהתחנה הסמוכה למשכן הכנסת הישן. למה במוניות? כי אלה היו נסיעות פרטיות.

     

    אצל, זיאמה העיקרון המקודש חייב את שליח הציבור להפריד את צרכיו הפרטיים מצרכי התפקיד שבאים על חשבון הקופה הציבורית. נהגו האישי החזיר אותו במכונית הממשלתית לביתו בשכונת קטמון לאחר שעות העבודה, ונדרש להשבית את הרכב עד למחרת בבוקר, כשיאסוף אותו חזרה למשרד, למעט בלילות שבהם היו לשר נסיעות רשמיות.

     

    ספר לאישתו את הקילומטראז'

    פעם, ברדתו מירושלים ללשכתו בת"א, נלוותה אליו אשתו קלרה שהיתה ספרנית הכנסת. לפתע עלה עניין שחייב לשגר את הרכב עם הנהג בשליחות דחופה. אבל הנהג נעלם, ובלשכה לא ידעו, או חששו לגלות להיכן נסע. אבל השר לחץ עד שגילו לו כי האישה לקחה את הרכב עם הנהג לסיבוב קניות בעיר הגדולה.

     

    ארן ציווה לשגר אליו אל שניהם כשיחזרו, כדי ללמד את האישה לקח. הוא דרש מהנהג, בנוכחותה, לחשב את מספר הקילומטרים שנסעו, להכפיל את המרחק במחיר הקילומטרז' המקובל בשירות המדינה, ולהורות בשמו לחשב המשרד לנכות את ההוצאה משכרו של השר. הנהג התפתל. הוא "שכח" את מספר הקילומטרים וטען כי הניכוי בלתי אפשרי.

     

    קלרה נאלמה מרוב תדהמה. היא לא זכרה את בעלה זועם ככה. אבל השר לא הרפה. הוא שחזר עם הנהג את מסלול הנסיעה, העריך את המרחק בין 10-12 ק"מ, סחט מהנהג את צריכת הדלק של הרכב והכפיל אותה במחיר הבנזין. את החשבון שלח השר בעצמו לחשב והתרה בו, למרות התחמקויותיו, שלא ינוח עד שימצא דרך לנכות את הסכום ממשכורתו.  

     

    מלון דן וארן החסכן

    אבל גם בכך לא הסתכמו גחמותיו של ארן החסכן. אם נדרש גם ללון בת"א, הוא מעולם לא לן בבית מלון. לאחר שובו לממשלה, כבר הפך מלון "דן" לאכסניה של האח"מים. אבל ארן היה מאוהב בקיטון הדל ובמיטת הסוכנות העלובה שלא עלו פרוטה לאיש, שעמדו לרשותו מימי קדם בבית פעילי ההסתדרות הסמוך לבית הוועד הפועל. בימינו, גם פשוטי-עם היו בורחים משם אפילו אם היו משלמים להם.

     

    זיאמה כבר התקרב ל-70 אבל נשאר בנשמתו הצעיר החלוץ שהרגיש באכסניה הזאת כמו בבית. כי גם ביתו הפרטי בירושלים היה רחוק מהדגם של דירות השרד הממשלתיות. יוסי שריד אומר, במבט לאחור, כי מי שהיה רואה היום שר בישראל גר בדלות הזאת היה אומר, בלשונו של ארן, כי "או שזה לא שר או שזאת לא מדינה".

     

    אביו של יוסי, יעקב שריד, היה המנכ"ל של ארן במשרד החינוך. יוסי זוכר כי, "אחרי שזיאמה ואבא עזבו את המשרד, הבאים אחריהם ניסו להפריך את האגדות שנרקמו סביבם. הם חיפשו בגזברות קבלות על הוצאות שלהם ולא מצאו אפילו אחת. גם אבי לא לן במלון, אלא אצל אחותו, ופעם, כשישבנו בבית קפה ושאלתי מדוע שילם בלי לבקש קבלה, הוא השיב, 'ולמי בדיוק אני אגיש אותה'"?

     

    לא נשאר לי אפילו זיכוי אחד

    השר ומנכ"לו לא חשבו שהתנהגותם יוצאת דופן. "גם ביתו של פנחס ספיר הגדול בכפר-סבא היה מרוהט עד אחרית ימיו ברהיטים פשוטים מתקופת הצנע. נכון, לא כולם במדינה היו צדיקים כמוהם, כי לא חסרו גם מנוולים, אבל הנורמות היו שלהם. אם היה פורץ לביתו של ספיר גנב, הוא היה יוצא בידיים ריקות", אומר שריד הבן.

     

    מפח הנפש של הגנב הדמיוני מאייר את אחד מסיפורי המדינה בחיתוליה בספרו של שריד "לפיכך התכנסנו". הוא מפענח שם גם את האמירה המיתולוגית המיוחסת לארן, "אני מעולם לא יצאתי זכאי", כפי שנהג להגיב על גילוי מעשי שחיתות של ה"מנוולים" אשר לכלכו את ישראל היפה שלו. ליחה וכוחה של האמירה לא נסו עד ימינו.

     

    איך נולדה התובנה המשתמעת ממנה? בראשית שנות ה-50 היה ארן גם מזכיר מפא"י. הוא התבקש בתוקף תפקידו לאשר קידום לאחד מעסקני ההסתדרות. אבל האיש גרר אחריו קופת שרצים. ארן מנה אותם ושאל, איך מקדמים אחד שהיה מעורב "בעניינים כאלה"? העסקן שלף מסמכים להוכחה שמכל צרה הוא יצא זכאי. ארן נאנח, "אתה ראוי לקנאה. 30 שנה אני בארץ, לך יש אוסף זיכויים יפה ולי אין אפילו זיכוי אחד".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    זלמן ארן: איפה ישנם עוד אנשים כמוהו?
    צילום: לע"מ
    מומלצים