אני "שטוחה", מידה A. האם יש לי תקווה בכלל?
כשבחורות דדניות בסרטי הפורנו גורמות לגברים להזיל ריר, כשחיים ללא חזיית פוש-אפ אינם חיים - מי בכלל ירצה להסתכל עלי? נמאס לי לדחוס את עצמי לחזיות כל כך לא נוחות ולהרגיש שאני מרמה את הסובבים אותי ואת עצמי
כן, אני שטוחת חזה. ואם נדבר במספרים, אני מידה A. ואני מתביישת. מילא אם הייתי רבע עוף, אנורקסית, רזה ודקיקה כמו מקרוני. אז זה אולי היה מתאים. וזה נכון שאין לי גוף מושלם, אבל רזה אני לא. גם כשהייתי מאוד חולה, עם עשרה קילו פחות מהמשקל האופטימלי, הגוף שלי נותר מבחינת פרופורציות אותו הדבר: אגן עגול, ישבן בולט וחביב, מבנה גוף לא צר מדי ולא רחב מדי, ושדיים שנשארו בשלב התפתחותי של גיל 12. חוסר פרופורציות מזעזע.
בימינו, כשמקדשים על ימין ועל שמאל את נפלאות ה-C וה-D, כשבחורות דדניות בסרטי הפורנו גורמות לגברים להזיל ריר, כשחיים ללא חזיית פוש-אפ אינם חיים - מי בכלל ירצה להסתכל עלי?
אני לא מכוערת, ואפילו מתחילים איתי בתדירות סבירה, אבל אין לזה משמעות כשהחזה שלי דחוס בתוך חזייה מרופדת בטירוף ולא נוחה, שיוצרת בקושי מידה B. איזה גבר יקבל אותי כמו שאני כשיגלה שיש לי חזה שטוח?
כן, היו כמה גברים שלא היה להם אכפת, אבל היינו מאוהבים, מאוהבים באמת, ולא היה להם אכפת להתאהב בי לפני שעשינו סקס ולפני שהתמזמזנו ולפני שהם בכלל נגעו לי בשדיים. זה גם נכון שאף גבר שהתמזמזתי איתו לא בא בטענות לגבי החזה שלי. אבל בתקופה שמקדשת את הסקס כמשאב חיוני לחודש הראשון של היחסים, יש סיכוי גבוה שכל גבר שמכבד את עצמו יעשה "ויברח" ממני.
אני מביטה במראה ופשוט לא אוהבת את זה
נמאס לי מהמנטרות של "קבלי את עצמך כמו שאת". אני לא יכולה לקבל את זה. זה מכוער בעיניי. אני מביטה במראה ופשוט לא אוהבת את זה. גם אם הייתי לסבית וגם אם באמת לא היה לי אכפת מה חושבים עלי, זה לא היה משנה את העובדה שאני שטוחה, שיש לי גוף לא פרופורציונלי ושזה פשוט לא יפה. נקודה. נמאס לי גם לדחוס את עצמי לחזיות כל כך לא נוחות, ולהרגיש שאני מרמה את כל הסובבים אותי וגם את עצמי. נמאס לי לוותר על כל שמלה שיש לה מחשוף גב, כי אני לא יכולה ללכת בלי חזיה. נמאס לי לוותר על מחשופים ועל בגדי ים בגלל שאין לי במה למלא אותם. אני לא מרגישה נשית.
אני לא רואה שום סיבה להתגאות בזה שאני שטוחה וללכת נטורל, כמו שאני לא רואה שום סיבה שמישהי עם כרס ענקית תלך עם חולצת בטן, או שמישהי עם שיח של שיער ערווה תלך עם בגד ים חוטיני. אני מודעת לעובדה שיש לי חוסר פרופורציה בגוף, וזה לא משהו שאני מעוניינת להחצין. אז אני לא "שטוחה וגאה", ולעולם לא אהיה, לא משנה כמה קלישאות "קבלי את עצמך כמו שאת" אני אשמע.
הפתרון האולטימטיבי לכאורה נראה פשוט – מה את מתבכיינת, תעשי ניתוח, תשתילי שתי שקיות סיליקון ונגמר. בשביל 20,000 שקל זה שווה את הבאסה התמידית הזו? אבל הכסף הוא ממש לא הבעיה פה. זה ממש לא פשוט, כשלמעשה את מבינה שכל גבר שאוהב שדיים (שזה מכסה בערך את כל הגברים הסטרייטים) אוהב אותם טבעיים, ושחזה מנותח מגעיל אותם ושימושי בשבילם רק לצרכי שחקניות פורנו וסטוצים. וזה עוד בלי להזכיר את הפחד שלי מפני ניתוח כזה ומהסיבוכים שמתלווים אליו, ואת הצורך להחליף שתלים כל 20 שנה. איך אני אעמוד בניתוח כזה בגיל 86?
דווקא התעניינתי בניתוח, למרות הכל. אפילו הלכתי למכון לניתוחים פלסטיים, שקבע שאין לי שום בעיות נפשיות שקשורות למראה שלי. הרופא שם בדק אותי ואכן הבין שאכן יש חוסר פרופורציה. אבל ההתלבטות עדיין קיימת.
יש "מנפח חזה" שנראה כמו משאבה
יש כל מיני "פתרונות" שממש מצחיקים אותי כשאני קוראת עליהם: יש גלולה שמתיימרת להגדיל את החזה אם נוטלים אותה כמה חודשים ברציפות (כן, בטח, וגם ממש במקרה כל הסיפור עולה כמה מאות דולרים. מעניין מה קורה כשמפסיקים לקחת אותה. החזה יתכווץ בחזרה?). יש "מנפח חזה" שנראה כמו משאבה (מגוחך ביותר). זה שאני שטוחת חזה לא אומר שאני גם שטוחת שכל. גם אומרים שגלולות למניעת הריון מגדילות את החזה, אז שיסבירו לי איך זה שאני כבר עשר שנים נוטלת גלולות (מסיבות אחרות, כמובן) והחזה שלי נשאר שטוח כמו כביש?
אז נכון, אין לי בעיה לישון על הבטן ולקפוץ (מי בכלל רוצה לקפוץ?), אבל אלה בערך היתרונות היחידים של חזה של ילדה בת 12.
אז אני שואלת אתכם, הקוראים, האם אני סתם מפחדת מהניתוח, בלי שום הצדקה? ומה עדיף - מישור החוף או עמק הסיליקון? האם נגזר עלי להיות שנואת הגברים לנצח בנושא הציצי? האם כל הגברים באמת שונאים באופן כללי חזה מושתל סיליקון וחזה שטוח גם יחד? האם זה באמת כל כך חשוב? כי אם כן, אני יכולה כבר עכשיו להפוך לזקנה ערירית שמגדלת דגים.
לפנייה לכתב/ת 
