שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    האינתיפאדה היהודית השנייה
    הפגיעה בפרופ' שטרנהל מצטרפת לשורת התקפות על פלסטינים, חיילים ושוטרים. סופה של אלימות אידיאולוגית שהיא מופנית פנימה

    אפשר בהחלט לסמן את התאריך: בערך לפני כארבעה חודשים פרצה בשטחים האינתיפאדה היהודית השניה. על פריצתה מעידה קפיצה דרסטית במספר ההתקפות של מתנחלים על פלסטינים.

     

    לא עוד "תקריות", "התנגשויות" או "חיכוכים", אלא פשיטות מאורגנות של קבוצות מתנחלים חמושות על שכונות עירוניות ויישובים כפריים בגדה המערבית. למדנו כבר מההיסטוריה הקרובה והרחוקה שאלימות אידיאולוגית כלפי האחר מופנית במהירות פנימה. באופן אירוני היה זה פרופ' זאב שטרנהל עצמו שהעיד על כך בספרו "זרמים במחשבה האנטי-דמוקרטית המודרנית" ובמחקריו על הפשיזם.

     

    הקבוצות האידאולוגיות בימין הקיצוני שראו באינטלקטואל, ניצול השואה, איום אידיאולוגי הן קלאסיקה פשיסטית; הן שותפות לכוונה להפוך את ישראל למדינת הלכה ועמדתן באשר לפתרון בהר הבית דומה – הריסת המסגדים. קבוצות אלה מערערות על הלגיטימציה של הממשלה הנבחרת לקבל הכרעות רוב בנושא הסדר עתידי, והיחס שלהן לשלטון החוק, למערכות האכיפה ולבית המשפט העליון דומות.

     

    הן גם חולקות תפישה דומה באשר למידת הלגיטימציה לשימוש באלימות כלפי ערבים וכלפי יהודים. היחס שלהן כלפי מעשיהם ואישיותם של הרוצחים יגאל עמיר וברוך גולדשטיין דומה וכך גם היחס לשמאל. לא היה זה מקרה ששטרנהל, שאיננו פעיל פוליטי אלא סוציאל-דמוקרט המגלם ערכים דמוקרטיים ואנטי פשיסטיים מובהקים נבחר כיעד ראשון.

     

    מדוע זה קרה דווקא עכשיו? 

    כדי לענות לשאלה זו צריך לחזור לאחור, לראשית שנות ה-80, לאינתיפאדה היהודית הראשונה. גם אז פשה בארץ גל גדול של אלימות יהודית לאומנית, שלובה בהסתה פוליטית חריפה (בימים שאחרי מלחמת לבנון הראשונה).

     

    בחסות האווירה הציבורית העכורה פעלו בארץ ובשטחים במשך שנתיים כנופיות ויחידים, שטמנו מטעני נפץ במסגדים, ירו וזרקו רימונים על ערבים. דוד בן שימול, צעיר ירושלמי, ירה טיל לאו על אוטובוס ערבי גדוש נוסעים. מחתרות של אוגרי רימונים ופצצות שביצעו או עמדו לבצע פיגועים בערבים ובמסגדים נחשפו בזו אחר זו; "כנופית עין כרם", "כנופיית ליפתא", "מחתרת ט.נ.ט", ולבסוף "המחתרת היהודית", שנחשפה אחרי שכבר הספיקה לקטוע רגליים של ראשי ערים בגדה המערבית ולהטמין פצצות באוטובוסים ערביים במזרח ירושלים.

     

    גם אז לא הסתפקה האלימות האידיאולוגית בפגיעה בערבים. במקרה אחד גבתה האלימות חיים של יהודי; יונה אברושמי, עבריין קטן מהקטמונים, זרק רימון לעבר מפגיני "שלום עכשיו" שהרג את אמיל גרינצוויג.

     

    גם רצח רבין התקיים באטמוספירה של הסתה חריפה ושיח מתלהם, שבעטיים הסביר הרוצח עמיר, שלא היה מבצע את מעשהו לולא התמיכה הציבורית הרחבה שקיבל.

     

    מאז שנת 2000 נרצחו למעלה מאלף ישראלים בידי פלסטינים, אך למרות המספרים הבלתי נתפסים לא קמה מחתרת יהודית של ממש. תרם לכך הטרור הפלסטיני בתוך ישראל שטישטש את הקו הירוק וחיזק את טענת הימין ש"יש"ע זה כאן".

     

    העם נתן לצה"ל לנצח ולימין הקיצוני לא היה אינטרס לקלקל את שעת החסד שנקרתה לו. מחתרות העבר קמו כדי לעשות את "העבודה המלוכלכת" שהממשלה היססה לקחת על עצמה. אבל ההנהגה של שרון, מופז ויעלון עשתה את העבודה לא רע, לטעמם של המתנחלים (צה"ל הרג מאז קרוב ל 5,000 פלסטינים).

     

    "שעת החסד" הזאת עברה כשצה"ל גמר למוטט את הרשות הפלסטינית והתפנה לסלק את ההתיישבות היהודית מרצועת עזה. הנחישות של מקבלי ההחלטות וכוחות הביטחון הדהימה את הימין הקיצוני, שנכנס להלם ותרחישי האימה שהזהירו מפני קטסטרופה לא התממשו. הנחישות הממלכתית הוכיחה שעדיין דינא דמלכותא דינא.

     

    אבל בעמונה החלו המתנחלים להתאושש. כמו לפלסטינים באינתיפאדה הראשונה גם לימין המתנחלי יש עכשיו מפקדה לאומית מאוחדת והיא מפיצה הנחיות אופרטיביות באמצעות כרוזים, שקוראים לפעולות נגד "כוחות ההרס" (צה"ל). חתומים עליהן מנהיגים מהאליטה המתנחלית, כמו יו"ר ועד מתיישבי בנימין, יו"ר ועד מתיישבי שומרון ואחרים. מול הנהגה מקרטעת וכוחות ביטחון חסרי יד מכוונת אימץ הימין המתנחלי מול המדינה, כמה אירוני, את קונספצית ההרתעה שנקטה ממשלת שרון מול הפלסטינים; לצרוב את התודעה ולגבות תג מחיר בכל פעם שהדמוקרטיה הישראלית תנסה להרים ראש.

     

    העדר גינוי מצד הימין הממסדי כלפי גילויי ההמרדה וההסתה, שיח ציבורי ותקשורתי עלוב ורפיסות שלטונית העניקו לגיטימציה לפורעים להתחיל לטפל גם בשמאלנים יהודים. הנה, הפגיעה באינטלקטואל השמאלני נועדה אף היא לצרוב את התודעה הציבורית שאבוי למי שמקטרג על חזון ארץ ישראל הגדולה. לא היה מי שידע להתעמת עם הרעיונות הללו טוב יותר מפרופ' זאב שטרנהל.

     

    יזהר באר, מנכ"ל "קשב-מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל", סיקר את האינתפאדה הראשונה בשטחים ואת המחתרות היהודיות בשנות ה-80.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים