ציון כהן חוזר "אל עצמו"

"היה מפחיד. נורא מפחיד. תחשוב: ילד בן עשר, רואה את הגב של אמא שלו נוסעת חזרה הביתה, לשדרות, והוא נשאר עם אנשים לא מוכרים".

אין זה סיפור של הזנחה, בדיוק להיפך: סיפורו של מיכה ביטון הוא סיפור מסע שמתחיל בטרגדיה משפחתית קשה ומסתיים באור גדול. בין שני הקצוות יש אמא נהדרת, ילד עם אופי ומשפחה אומנת שפתחה את ביתה ואת ליבה.

הרגע ששינה את חיי

הכל התחיל בספטמבר 1973. מיכה היה אז בן 9, ילד חמישי למשפחה מרובת ילדים בשכונת עוני בשדרות. היתה לו ילדות עירנית ומלאת חיים במשפחה חמה וענייה, בשכונה מגוננת אך מוזנחת.

"אני זוכר, ביום ההוא אבא שלי לא הלך לעבודה. בצהריים הלכתי לשחק עם חברים בשכונה. הרחובות היו עמוסים באנשים ובשלטים, מכיוון שזה היה יום בחירות. כשחזרתי, הרחובות התרוקנו לגמרי, אך ככל שהתקרבתי לשכונה, הבנתי ששם התקבצו כולם. כל שדרות היתה ליד ביתי.

"קשה היה להבין מה מוקד ההתקהלות, כל כך הרבה בניינים בשיכון, כל כך הרבה אנשים. על פניהם היתה עצבות גדולה. פילסתי את דרכי בהמון, הגעתי לדלת הכניסה, עליתי במדרגות, נכנסתי לדירה הקטנה ופניתי לחדר של ההורים שלי. אבא שכב שם על המיטה. זאת היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. הוא נפטר מהתקף לב. מאותו רגע החיים השתנו".

משדרות - לירושלים

עם מותו של האב, דמות הכל-יכול, בסיס היציבות והביטחון, המשפחה קרסה לחלוטין. עם עשרה ילדים, מגיל שנה עד 14, לא יכלה האם הצעירה לדאוג לכולם, ומיכה עזב את ביה"ס ופנה לחיי רחוב. "מברזלים ובתי קפה, עד פריצות לדירות נטושות וגניבות. הנערים שהסתובבתי איתם אז היו בדיוק מהסוג שאבי דאג כל כך להרחיק מאיתנו". העובדת הסוציאלית שביקרה בבית המשפחה הציעה לאם המודאגת לשלוח את מיכה ואת אָחיו למשפחת אומנה.

"זה היה יום מאוד מאוד עצוב בשבילי, לעזוב את שדרות", הוא נזכר. "אמא נסעה איתנו לבדוק את המשפחה ואת המקום. היא התרשמה מהבית ומהסביבה, הרגישה שהביאה אותנו למקום בטוח, ואז עשתה את דרכה בחזרה לשדרות. הלילה הראשון היה נורא. בחדר הזה, לבד על המיטה הענקית הזאת, בלי האחים שעוטפים אותך ומגנים עליך. עד אז הרי ישנו יחד כל האחים, ראש-זנב... כל הלילה התהפכתי מצד לצד. היה נורא מפחיד".

הבית שבו התעורר מיכה ביום המחרת היה ביתם של גלילה רון-פדר ובעלה אברם. היה זה עולם אחר: שכונת ארנונה בירושלים, וילות, בית פולני, שפה אחרת, תרבות אחרת, מנטאליות אחרת.

"כמו לעלות לארץ חדשה. הרגשתי שאני עולה חדש בירושלים שצריך להתאקלם". התקופה החדשה החלה בקשיים רבים. הילד בעל המבטא המרוקאי עבר דרך ארוכה לפני שהשתלב בחברת ילדי השמנת הירושלמים.

שיחות נפש עם גלילה

למזלו של מיכה, נטיותיו האמנותיות לא יכלו למצוא בית מעודד יותר. "אני חושב שזה שהגעתי לבית כזה די ניטרל את הרצון לחזור מיד הביתה. להיפך, הבנתי שאני רוצה להתמודד עם הקשיים", מנתח מיכה היום.

"אני זוכר את עצמי כילד בן עשר מנהל שיחות נפש עמוקות עם גלילה, עם הסקרנות הזאת לחיים. פילוסופית שאבתי ממנה המון. ואברם עם האהבה הגדולה שלו לארץ ישראל ועם הטיולים כל שבת... הם הנחילו לי המון אהבות כאלה שממשיכות עד היום, אהבות שאולי גם ככה היתה לי נטייה אליהן, אבל אצלם זה היה במנות טובות כאלה".

משהו במיכה הילד הצית מיד את דמיונה של גלילה, שיצרה את בן-דמותו הספרותי, ציון, בסדרת הספרים "אל עצמי". מיכה היה הראשון שקרא את הסיפור, כשעוד היה בטיוטה, ומאז המשיך כ"שותף סמוי" בעבודה. עשרת ספרי "אל עצמי", שדור ילדים שלם קרא אותם בשקיקה, עמוסים בזיכרונות ילדות אמיתיים של מיכה.

"לאט לאט מאוד השפעתי על הדמות אני חושב, והיא השפיעה עלי. לאט לאט הפכתי להיות ציון והוא הפך להיות מיכה". גם היום ספרי "אל עצמי" נקראים בבתי הספר ומיכה ממשיך לקבל הדים ותגובות מילדים נרגשים. כשמבקשים ממנו סיפור מילדותו שמופיע בספר הוא צוחק ואומר: "צריך פשוט לקרוא את הספר".

תקופת האומנה שהחלה בקשיים, הפכה לתקופה של המון רגעים שמחים, חוויות ואהבה. מערכת היחסים שנבנתה עם גלילה ואברם, שרצו כל כך להעניק, החברים מהכיתה שבהדרגה התחלפו מבטי הלגלוג שבעיניהם במבטי הערצה, עושר ההזדמנויות החדשות. מכל הכיוונים החלה להיסדק קליפת העצבות והקושי.

אמא תמכה בקשר

"גם אמא שלי, שהיא מדהימה, זיהתה את החום והאהבה שהיו בבית הזה, את הקשר המיוחד שהיה לי איתם, ומעולם לא קינאה. להיפך, היא פירגנה מאוד. כשעשתה לי בר מצווה, גלילה ואברם היו הראשונים שהזמינה. היתה מערכת יחסים עם הרבה אמון".

את המסע הארוך שעבר, עיבד מיכה לפני שלוש שנים למופע, "בין שדרות לירושלים" שמו. אין זה מופע תראפויטי שנהגה על מנת לפתור עניינים שבלב, הוא מדגיש. עם הדברים שעבר בחייו השלים לפני שעלה לספרם על הבמה. "היום המופע הזה הוא דווקא ממקום חזק, ממקום שלם, ממקום של לדעת להתגבר ולראות את הדברים אחרת. כל פעם כשאני פותח את זה, זה נורא קשה לי, אבל אני יודע שזה ממקום טוב, ממקום שהוא לא פוצע אותי אלא מגן עלי".

המוזיקה מלווה את מיכה ביטון מגיל חמש, כשאביו העלה אותו לשיר על במת בר-מצווה מאולתרת בחצר השיכון בשדרות. המשפחה הגדולה התרגשה לגלות את הכישרון הצעיר, ממש כשם ששדרות כולה מתגאה היום בהצלחתו. "לדבר במושגים של 'המוזיקה עזרה לי' באמת קטנים לעומת מה שהיא בשבילי. המוזיקה היא חלק ממני", הוא אומר.

במאי האחרון רשם הישג אישי חשוב, כשיצא אלבומו השלישי "הצד המואר". "הצד המואר זה בדיוק המקום שבו אני נמצא, המקום האופטימי. זאת המהות שלי היום", הוא מסכם.

היום מיכה נשוי ואב לשלוש בנות, איתן הוא "לא מפסיק ללמוד". ובביתו במושב, בחיק המשפחה, ילד האומנה לשעבר שר היום: "למרות הכל, נדלק עלינו אור. השמיים בכחול. עולם מלא וטוב...".

• שאלות בנושא אומנה אפשר לשאול בפורום הפרויקט, "הילדים של כולנו ".