הגאון הקומי טרגי

דיוויד פוסטר וואלאס לא תורגם לעברית וסביר להניח שלעולם לא יתורגם. לכן התאבדותו לפני שבועיים עברה כאן, בניגוד למבול ההספדים והזכרונות מעבר לים, בקול דממה דקה. במשך לא מעט שנים ניסיתי לעניין לפחות חמישה מו"לים ישראלים להוציא לאור את המאמר הארוך של פוסטר וואלאס "A supposedly Fun Thing I Will Never Do Again" ("דבר כיפי-לכאורה שלעולם לא אעשה שוב"), מתוך קובץ מאמרים באותו השם.

התקשרתי. נפגשתי. שלחתי את הספר. אחת ההוצאות, לא משנה איזה, אפילו איבדה לי עותק, אז קניתי עוד אחד. אמרתי: "זה הדבר הכי מצחיק שתקראו בחיים שלכם". אמרתי: "אתם תבכו, כמה שזה מצחיק". אמרתי: "הבחור הזה, אתם לא..."

לא רצו. אף אחד, חוץ ממני, ולי לא היו האמצעים (למרות שנשבעתי שאעשה זאת כשיהיו לי), לא רצה להוציא לאור בעברית את רשמיו של דיוויד פוסטר וואלאס מהפלגתו באוניית תענוגות בקאריביים, רשמים שנכתבו במקור עבור כתב העת Harper's ופורסמו בו בהמשכים בשנות התשעים. 

בופה של מלצר הונגרי בסומבררו

תרשו לי, בתור התחלה, פסקה קטנה, הערת שוליים מס' 53 בטקסט, לא משנה מאיפה מופנית הערת השוליים: "(53) זה כולל את הבופה של חצות, שנוטה להיות מין דבר ראוותני-אך-צולע עם נושא-לוכסן-מסיבת תחפשות, כולל מאכלים קשורים לנושא – מזרח-רחוקים, קאריביים, טקס-מקס – שאני מתכוון במאמר הזה בעיקר להתעלם מהם חוץ מלומר שליל הטקס-מקס בחוץ ליד הבריכות כלל פסל קרח בגובה שני מטר ומעלה של מה שנראה כמו גנרל מקסיקני ידוע, שבילה את כל המסיבה בטפטוף יציב אל תוך הסומבררו הענקי של טיבור, המלצר ההונגרי האהוב והקוּל-להחריד של שולחן 64, שהחוזה שלו מכריח אותו בלילות טקס-מקס ללבוש פונצ'ו וסומבררו קש ברדיוס 43 ס"מ (53א) ולחלק תבשיל צ'ילי חריף מעגלה מחממת הממוקמת בדיוק מתחת פסל הקרח, ושפניו הורודות והציפוריות מביעות בהזדמנויות כאלה שילוב של בעתה וכבוד שאיכשהו מצליחים לסכם את התסבוכת המלאה של מזרח אירופה לאחר המלחמה. (53א) (הוא נתן לי למדוד אותו בזמן שהמטר'ה-די השפל לא הסתכל).

פוסטר וואלאס. ספרים שמתקיימים בתוך הערות שוליים

זו סתם דוגמה קטנה, אבל כולה דיוויד פוסטר וואלאס. הערת השוליים, הערת-השוליים-בתוך-הערת-השוליים, פסקה שלמה שהיא רק משפט אחד חסר נשימה, תיאור מצב נייח שאיכשהו מגיע מארוחות בופה על הפלגת תענוגות למצב הפוליטי במזרח אירופה אחרי המלחמה ובעיקר - ההומור.

החוצפן מחנות הספרים בניו יורק

נתקלתי בדיוויד פוסטר וואלאס לראשונה בינואר 1997, בחנות ספרים גדולה בניו יורק. על שולחן שלם נחה ערימה ענקית של ספר ענקי בשם "Infinite Jest". זו היתה מהדורה בכריכה רכה של ספר שיצא בשנה הקודמת. התמונה של הסופר, בן 34 בזמנו, החוצפה הטהורה של סופר בגיל הזה להוציא רומן בן 1,079 עמודים, הביקורות המשתפכות מכל העיתונים החשובים, וכמה משפטים אקראיים שדגמתי מהספר, שכנעו אותי לקנות אותו.

אני לא זוכר הרבה מחווית הקריאה. אני זוכר שהיא התמשכה לילות ארוכים. אני זוכר עמודים מיותרים, תיאורים ארכניים, אבל אני זוכר בעיקר התפעמות והשתאות. אני זוכר את עצמי צוחק בקול רם. מה שבטוח, בחווית הקריאה של "אינפיניט ג'סט" היה מספיק כדי לגרום לי לקנות, ולקרוא, כל דבר שפוסטר וואלאס הוציא.

מפרק את הרומן

"אינפיניט ג'סט" הוא רומן מצחיק, מלא דמיון ומרגש על אקדמיה לטניס בצפון אמריקה של העתיד הקרוב (אם אני לא טועה 2011, כלומר 20 שנה קדימה מהזמן בו נכתב), על אלכוהוליסטים אנונימיים, על לוחמי חירות קוויבקיים, על חשבון דיפרנציאלי ועל עוד דברים. זו פרודיה על אמריקה מכורה – לסמים, אלכוהול, ספורט, סקס, בידור ועוד, מבעבעת מהומור ומאנרגיה יצירתית. 

"אינפינט ג'סט" בחן את האפשרויות האינסופיות של הרומן. הוא פירק את הפורמט והרכיב אותו מחדש בדרכים משוגעות. הוא כתב משפטים באורך כמה עמודים. הוא קפץ בין סגנונות. הוא הפך את הערות השוליים (שמכסות כמעט 100 עמודים מתוך ה-1,079) מכלי אקדמי טרחני לאמצעי יצירתי וסקסי.

בני דורו של פוסטר וואלאס כמו ג'ונתן פרנזן (שהיה חברו הטוב ביותר), ג'פרי יוג'נידיס,

 ריק מודי, מייקל שייבון ועוד, ראו את הניסיונות האלה, השתמשו בהם כתבנית וזיקקו אותם לרומנים יותר קוהרנטיים, קומוניקטיביים וקצרים, שלאנשים היה קל יותר לקנות ולשופטים קל יותר להעניק פרסים. הייתי רוצה לחשוב שגם אני למדתי ממנו דבר או שניים, הן בפרוזה והן בכתיבה עיתונאית חווייתית.

ראיונות חטופים עם גברים מבחילים

"אינפיניט ג'סט" היה בסופו של דבר הרומן האחרון שלו. הוא הוציא לפניו רומן וקובץ סיפורים, ואחריו שני קבצים. למרות שהכשרון הנדיר לא נעלם, קבצי הסיפורים האחרונים ("ראיונות חטופים עם גברים מבחילים" ו"שכחה") לא אחידים ברמתם, והולכים לכיוונים אפלים וקודרים יותר. הם כוללים, לצד הברקות, סיפורים הזויים ובחלקם לא קריאים. מלבד פרוזה, פרסם פוסטר וואלאס כאמור מספר קבצי מאמרים שהודפסו בכל כתבי העת החשובים בארה"ב.

הוא טען שעיתונות לא מתאימה לסגנון שלו (למשל, ככותב שלא מאמין במגבלות של מקום או מספר מילים), אבל כנראה טעה. בין מאמריו המבריקים יש ניתוחים מעמיקים על בישול לובסטרים, על טניס (הוא היה שחקן נוער מקצועי), על מתמטיקה ועל ביקור ביריד באילינוי, מקום הולדתו.

על חוויית הצפייה בטניסאי רוג'ר פדרר הוא כתב לניו-יורק טיימס הוא כתב: "זה היה בלתי אפשרי. זה היה כמו משהו מהמטריקס. אני לא יודע איזה צלילים יצאו מגרוני, אבל בת-זוגי מספרת שמיהרה פנימה וראתה פופקורן מפוזר על הספה ואני הייתי למטה על ברך אחת וגלגלי העיניים שלי נראו כמו גלגלי עיניים מחנות 'הכל בדולר'.

המרשים בדורו

דיוויד פוסטר וואלאס לא היה הסופר הגדול או המצליח ביותר בדורו. אבל הוא היה אולי המרשים בהם. נועז, אינטלקטואל, טהור, חסר פשרות, מלהיב וגאון קומי. הנסיונות שלו היו כן שיגור לסופרים רבים שהגיעו רחוק ממנו. פוסטר וואלאס סבל מדיכאון קליני. בקיץ האחרון הפסיק להשתמש בתרופה מסויימת בגלל תופעות לוואי קשות, ומאז מצבו הלך והתדרדר. ביום שישי, 12 בספטמבר, תלה את עצמו.

מאמרי עיון שכתב ל-Harper's.

אסף גברון הוא סופר וחבר בלהקת הפופ "הפה והטלפיים". לאחרונה יצא הרומן החמישי שלו "הידרומניה ".