שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מכות, מעצרים וקוק בשירותים
    המשורר והעורך יהודה ויזן מסביר לנו למה השירה העברית היא הדבר הכי חם עכשיו, הרבה יותר מהפרוזה. איך זה בכלל קרה, מה זה אומר בפועל ומי נגד מי?

    השירה העברית מקיצה בימים אלו ממש מתרדמת ארוכה של שלושה עשורים כמעט. היא הפכה לסמל סטטוס; נשפים מנצנצים, סקס וקוק בשירותים, השקות מתוקשרות. כולם יפים, כולן יפות, פסטיבלים חתרניים, ערבי-שירה אפלוליים, בלוגים, רשתות חברתיות וכל מה שנדרש כדי להפוך את עולם השירה לרקמה חברתית תוססת, ביקורתית, מינית ופוליטית. אין מאמר שלא זוכה לתגובה, לכולם יש את האי-מייל של כולם, וכולם משוררים ומשוררות. עולם השירה הופך קטן, צפוף ועצבני. מעצרים, תביעות, אלימות, הפגנות - מה לא קרה בשנתיים האחרונות?

     

    כבר בפברואר אשתקד ערכו חלק מכתבי העת הצעירים הפגנת שירה מול מערכת אחד העיתונים הגדולים במדינה, במהלכה הוקראו 365 שירים בדרישה לפרסומו של שיר מדי יום. עוד באותו חודש נעצרו שני עורכי כתב העת "כתם", עודד כרמלי (שפרש בינתיים) וכותב שורות אלו, בעוון הטמנת מטען דמה בבית "הליקון", העמותה לקידום השירה. שוחררנו לאחר לילה במעצר.

     

    מכות בשדרות רוטשילד

    הפעילות בעולם השירה לא פסקה לרגע, ושעה שנועם ווהול (אחד ממשוררי הליקון) הכה את רועי צ'יקי ארד, עורך "מעין" באמצע שדרות רוטשילד, יצאו אנשי כתב העת "דקה" למסע הקראות ברחבי הארץ, שמטרתו "להחזיר לשירה את הקרנבלי, את האנרגיה של הרוק, הקסם שבכישוף, ואת דיבור הרחוב".

     

    בינתיים, התאושש ארד מן המהלומות ובכתב העת הסוציאליסטי "מעין" חגגו עוד גיליון בהשקה חגיגית, בלופט מפואר בסמוך לעיתון "הארץ". אם להתעלם מפסלו העצום של מאו אשר ניצב במרכז החלל, והוצב באופן "משעשע" מול מראה ענקית, ומן הבלונדיות המתוחכמות שהגישו קוקטלים בחצאיות קצרות, הרי שבסופו של דבר היה אירוע נחמד - או כפי שרועי צ'יקי ארד סיכם: "שמעתי שהיה סקס בשירותים".


    מכות בשדרות רוטשילד (צילום: דניאל בר און) 

     

    עורכי "כתם" והמשוררת ציפי שטשוילי שקדו באותם ימים על הקמתו של פסטיבל ת"א לשירה - אלטרנטיבה לפסטיבל הממסדי שהתקיים באותה עת במטולה. התגובה לא איחרה לבוא, ושלושה ימים לאחר הפסטיבל, זכו עורכי פסטיבל ת"א לתביעה על-סך מאה אלף ש"ח. התובעים: מארגני פסטיבל מטולה, "הקונפדרציה הבינלאומית של הציונות המאוחדת" וחבר הכנסת לשעבר יחיאל לקט - לא נעים.

     

    יוצאים לעיירות פיתוח ומפעלים

    אך לא כל "מלחמות השירה" הן פנימיות לעולם הספרותי. בשנתיים האחרונות יזמו יוצרים צעירים ארועי הקראה ומחאה בעירות-פיתוח ובמפעלים. ההתרחשות החברתית הגיעה לשיאה עם צאתה לאור של "אדומה" - אנתולוגיה לשירה מעמדית. לצד כל אלו ישנה תמיד התרחשות נורמטיבית וחרוצה, כתבי-העת יוצאים בצורה סדירה, ערבי-שירה אינטימיים נערכים מדי ערב, ספר חדש מושק מידי יום והכוורת רוחשת, בעיקר באיזור בית הקפה "הנסיך הקטן" שמתפקד כ"כסית" החדש.

     

    אז מה בעצם הופך את התקופה הנוכחית לפרק חדש בשירה העברית? פרוזה היא עבודה. קמים בבוקר, כותבים מעט, אחר הצהריים עורכים, בערב כותבים שוב וחוזר חלילה. עם לו"ז צפוף כל-כך אין פלא שחלקו הארי של השיח הספרותי בארץ, מנוהל ברובו דווקא בידי המשוררים. אי-אפשר פשוט לשבת ולכתוב שירה, משקר מי שיאמר שהדבר אפשרי, וההמתנה ל"ברק" או ל"מוזה", מה לעשות, לעיתים גם אורכת שבועות.

     

    רחוקים מהדף (או מהמקלדת) נאלצים המשוררים למצוא לעצמם "עיסוקים" ספרותיים אחרים. תופעה זאת אינה חדשה, ואפילו "בית - הסופר" ו"אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל", שקמו בשנות העשרים, היו באופן די פרדוקסלי פרי מוחו הקודח של משורר, חיים נחמן ביאליק.


    ביאליק. מצא לעצמו "עיסוק ספרותי" נוסף

     

    מאיפה זה בא?

    אם מחפשים סיבות, אולי הבולטת מכולן היא חידוש מסורת ישנה וחשובה בספרות העברית – מסורת כתבי-העת. אז נכון, אין עדיין מקבילה עכשווית ל"מעורר" של ברנר מראשית המאה הקודמת, או ל"טורים" ו"אורלוגין" של שלונסקי שפעלו בשנות הארבעים ונאבקו במהלך שנות החמישים ב"לקראת" של נתן זך, אריה סיוון, גבריאל מוקד, משה דור ובנימין הרשב.

     

    גם ל"עכשיו" של גבריאל מוקד, "יוכני" של נתן זך ואורי ברנשטיין, ו"סימן קריאה" של מנחם פרי, אשר פעלו בין שנות השישים לשמונים, טרם נמצאו מחליפים של ממש. בכל זאת, כאמור, נדמה כי השירה העברית מקיצה בימים אלו ממש מתרדמת ארוכה. שלושה עשורים בהם צמחו משוררים אחדים בלבד, ואף-לא כתב-עת משמעותי אחד.

     

    בחורף 2005, כמו תיכננו זאת יחדיו, קמו בבת-אחת ארבעה כתבי-עת חדשים:  "הו!" בעריכת דורי מנור, "מטעם" בעריכת יצחק לאור, "מעין" והחינמון "אורבניה" בעריכת שלמה קראוס. לאלו הצטרפו במהרה כתבי-עת נוספים כמו "כתם", "דקה", "מאגמה", "03", "אלמנך", עונתון "עכשיו", הוצאת מחזורי השירה "פלונית", "נפץ" והרשימה עוד ארוכה ולבטח מתעדכנת בעודי כותב שורות אלו.

     

    הכתובת היתה על הקיר

    ככל הנראה הכתובת היתה על הקיר. המחסור בכתבי-עת דעתניים ועצמאיים הוליד ניסיונות כבר בשנות התשעים, כאשר דורי מנור ייסד את "אב" ואריק א., רן יגיל ועמוס אדלהייט הקימו את "עמדה", ששמו בלבד מדגיש את הצורך שהיה באותם הימים בעמדה ממשית. נסיונות אלו כאמור, לא ממש צלחו, כאשר "עמדה" (שפועל גם כיום) לא הצליח לחלוטין לפרוץ לתודעת הקהל ואילו "אב" נסגר לאחר שלוש שנים בלבד.

     

    מלבד כתבי העת, ישנן כמובן עוד סיבות. קודם כל היא הופעתם של יוצרים חדשים, דעתניים ומוכשרים, החל מהילה להב ורוני הירש, דרך עודד כרמלי, יעקב ביטון, יואב עזרא ורועי צ'יקי ארד ועד לציפי שטשוילי, חגית גרוסמן נוית בראל, אנה הרמן ועוד. עוד גורם לא פחות משמעותי הוא מעורבותו של האינטרנט בזירה השירית וחריגתם של כתבי-העת אל מחוץ לדפיהם המצהיבים.

     

    הגורם השלישי ואולי המכריע (לפחות באופן מיידי), הוא אופן בה נתפסת היום השירה

     בעיני העיתונות הישראלית. בין אם נסכים עם מה שנכתב ובין עם לאו, קשה להתעלם מן העובדה ששלושת העיתונים המרכזיים מקדישים טור שבועי אשר מסקר את המתרחש בעולם השירה הצעירה עד לפרטי הרכילות הקטנים ביותר.

     

    "ההיסטוריה היא היסטרית; היא מתקיימת רק כשמתבוננים בה – וכדי להתבונן בה עלינו להיות מחוצה לה" (רולאן בארת, 'מחשבות על הצילום'). כמי שאינו אוהד גדול של תרבות הרייטינג, קל לי להזדהות עם דבריו של בארת. אומנם ההד התקשורתי והפעילות התוססת של דור השירה הצעיר עשויים לסמא ולסנוור את עינו של המתבונן בהם, אך בכל זאת, אולי מוטב להמתין מעט עם חגיגות הרנסאנס המתוקשרות ולאפשר את היווצרותן של יצירות מופת חדשות.

     

    יהודה ויזן הוא משורר, מבקר ועורכם של כתבי-העת "כתם" ועונתון "עכשיו". ספרו השני "מבוא לאסתטיקה קלה" ראה אור באחרונה בהוצאת "פלונית".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים