שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הספר הכי טוב שקינן לא כתב

    בספרה המרתק ושופע הגילויים מצליחה נורית גרץ לחשוף את חיי בעלה הנרגן, האלים והסאטירי, בעוצמה שאפילו עמוס קינן עצמו לא תמיד הגיע אליה בספריו המיואשים והמבודחים

    למרות התקוות הגדולות שתלה עמוס קינן בכתיבתו הספרותית, היא השפיעה פחות מכתיבתו העיתונאית-סאטירית המבריקה והנושכנית (וגם פחות מ"ספר התענוגות" הכייפי באמת שלו). קינן היה מסוג האנשים שחייהם מעניינים יותר מכתיבתם הבדויה; היה משהו באופיו העז, ההולך על הקצה, ובדרמטיות של אירועי חייו, שהפך את הביוגרפיה שלו עצמה לסיפור האמיתי.

     


     

    לפיכך, ייתכן כי "על דעת עצמו" הוא אחד הספרים הטובים ביותר של עמוס קינן, ואולי אפילו הטוב מכולם, למרות שלא הוא כתב אותו. עשתה זאת אשתו נורית גרץ. היא כתבה ביוגרפיה מרתקת ורבת-גילויים על ארבעה פרקים מעצבים בחייו. וניגוד לצד הסיוטי והסמלי והלא לגמרי מפוענח שהיה בספרי קינן עצמו ("הדרך לעין חרוד" הוא המצליח בכעשרים ספריו ומחזותיו), הכתיבה של גרץ היא חמה מיסודה, מציאותית ומפענחת.

     

    גרץ משלבת דייקנות תיעודית (מובאים כאן ראיונות שערכה וציטטות מתוך ספרי קינן) עם כישרון מחזאי אמיתי, היודע להפוך מצב אנושי מורכב לסצנה מותחת. אמנם פה ושם גולש הצד התיעודי לפרטנות מיותרת ולעודף ציטוטים מסוים, אבל הסיפור תמיד חוזר אל מסלולו העיקרי והסוער.


    קינן, חייו יותר מעניינים מכתיבתו (צילום: מאיר פרטוש) 

     

    יין לפרצוף מאלתרמן

    ניכר שגרץ אוהדת מאוד את גיבור ספרה, וניכר גם שהיא לא עושה לו שום הנחה בתיאור חולשותיו ועלבונותיו ועוולותיו ופשעיו. דוגמה מצוינת לכך היא הסיפור על נתן אלתרמן, שזרק כוסית יין על קינן בימי מבצע סיני, לאחר שזה העיר משהו קנטרני על כך שהיה צריך לחסל את המשיח כדי שלא יתלווה ללוחמים בטנקים. קינן, עם כל חולשותיו, תמיד בן אותנטי לישראליות וחולשותיה. דומה כי גם כשהוא נרגן - הוא סאטירי. 

     

    למעשה, נחשפים כאן וידויים קשים הרבה יותר, כמו ההודאה שמחלצת גרץ מעומק זיכרונו המודחק של בעלה, ולפיה הוא ירה באשה בקרב בדיר יאסין, ובקרב אחר הרג ערבי נמלט. או הווידוי המפורש בפרשה המהדהדת משנת 52', שבה הוטמנו פצצות בבית שר התחבורה הדתי, ד.צ.פנקס, בעקבות "חוק השבת" שיזם. קינן ושותפו למעשה, שנתפסו על חם, נחלצו בעור שיניהם ממאסר ממושך (הם זוכו במחוזי וזוכו מחמת הספק בעליון), וכאן בספר נחשפת לפרטי פרטים אחריותם למעשה.

     

    איך נרצחה ורה דוכס

    הפרק הראשון מספר על ילדותו התל-אביבית הענייה של קינן, ועל אביו, מעולי האוניה המפורסמת "רוסלאן", מורה ללשון ופועל בגדוד העבודה בעין חרוד (מחוז געגוע עתידי של בנו). אביו התאכזב מהציונות ורצה לחזור לרוסיה, עד שנפצע בנפילה מפיגום בניין וסופו שהשתגע ואושפז לשארית חייו. אל המכה הנוראה הזאת שספג קינן, ילד חכם ו-וכחן, נוספו סילוקו בשלבים מבית-הספר ומקן השומר הצעיר בגלל בעיות התנהגות וביקורתיות יתר. באותם ימים התגבשה העצמאות האנטי מימסדית שלו.

     

    בימי המנדט והמלחמה הצטרף קינן לקבוצה קומוניסטית ועזב, ניסה להתקבל לפלמ"ח וסורב, והזיגזוג הסתיים דווקא במחתרת הלח"י, שקלטה לא מעט אאוטסיידרים. קינן התגלה כלוחם אמיץ וקשוח, במחתרת וגם בצה"ל, ובין השאר חיסל מקרוב חיילים בריטיים שפיטרלו ברחוב.

     

    בפרק הזה מובא גם הסיפור המחריד על ורה דוכס, צ'כית יפהפיה שחילצה את בעלה היהודי מהנאצים ועבדה כמלצרית בירושלים, עד שהלח"י קבע שהיא מרגלת מטעם הבריטים: חברו הקרוב של קינן יצא איתה מחובק לשדה ושם ירה בה למוות. מימי המלחמה יצא קינן רדוף סיוטים. עד זקנתו הוא יקרא לאימו בביעותי השינה.

     

    פצצות לגבות של סארטר

    בתום המלחמה התחזקה הכרתו כי עכשיו, כשהכובש הבריטי איננו, צריך לחלוק עם הערבים את הארץ. קינן היה מאנשי השמאל שאהבו באמת את הארץ על צמחיה ואבניה, ואף היה מחובר עמוקות לתנ"ך. כשישב פעם עם אורי אבנרי שאל אותם מישהו: "אילו חייתם בימי היוונים, עם מי הייתם הולכים, עם החשמונאים או עם המתיוונים? אבנרי ענה: "עם המתייוונים כמובן". קינן ענה: "עם החשמונאים כמובן".

     

    אחרי פרשת הפצצות בבית פנקס נסע קינן לתשע שנים לפריז ושם התאהב בכריסטיאן רושפור, שבמהלך היכרותם הפכה לסופרת מפורסמת, ודמות הגיבור בספרה המרכזי "מנוחת הלוחם" (בריג'יט בארדו כיכבה בגירסה הקולנועית) הושפעה מאוד מקינן. גרץ מפליאה לספר את הרומן הסוער והנואש בין השניים, ובפרק הזה תמצאו פרטים גם על כמה מיקירי הבוהמה הפריזאית שביקרו בביתם, למשל ז'אן פול סארטר, סימון דה-בובואר ומרגריט דיראס שבאו לדון בטיפוח המחתרת האלג'יראית. באותה פגישה, אגב, הציע קינן לטמון פצצה אצל אחד מאנשי המימשל ואף נידב את מומחיותו הטכנית (ההצעה לא נדחתה על הסף).

     

    קל להסתייג, קל לאהוב

    קל להסתייג מהאנטיפטיות של גיבור הספר, מאופיו הנפוח, החמוץ, שונא האדם (אף שלמשפחתו ולחבריו היה תמיד מסור מאוד), מן המהפכנות האלימה שלו, מהכספים שנהג לשנורר ממכרים ומנשים, מהעובדה

     שלא ביקר את אביו בכל 13 שנות אישפוזו, מהאגואיזם ביחסיו עם נשים ("במי הוא מנסה לשסות עכשיו את הייאוש שלו?" כותבת גרץ כשהוא בדרכו למישהי חדשה), אבל אין ספק כי על כל אלו פיצתה יכולת ההתאהבות שניחן בה. בכל אחד מהפרקים קינן מאוהב במישהי, וגרץ רוקמת בטבעיות רבה את מלחמותיו ואהבותיו.

     

    קל גם לזהות את החולשות בתובנות הרוחניות והמדיניות של קינן; הכנעניות המופרכת, אהבת התנ"ך שאין איתה אלוהים (עוגה אינטלקטואלית חצי אפויה המוצעת לנו גם כיום), טשטוש תחושת הצדק שלנו ביחסינו עם הערבים. גרץ מוסיפה ומספרת כי עוד בשנות ה-30 הטיח אביו של קינן בידידו הקומוניסטי: "בשבילך הלאומיות הערבית זה בסדר והלאומיות היהודית זה לא בסדר. מדוע"? לא הרבה השתנה מאז במלחמות האידיאולוגיות שלנו, מתברר.

     

    "על דעת עצמו / ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן", מאת נורית גרץ, הוצאת עם עובד, 528 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים