שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    נתנה תוקף שלי

    "היה היתה לי חברה בשם מיכל ניב, היא נולדה ביום כיפור ומתה בחניקה. מאז ומקינת 'נתנה תוקף' של יאיר רוזנבלום על 11 החברים מבית השיטה שנהרגו במלחמה ההיא - הכל אישי". אריאנה מלמד על הגעגוע הנורא, הבלבול והטקסט לו היא מחכה ביום הכיפורים

    אם זה לא אישי, זה לא יעבוד. יכול אדם להיות חילוני מחפש דרך, ואפילו מחפש ברצינות – אבל כשיגיע ליום כיפור, על נפלאותו ונוראותו, הוא יזדקק ליותר מאשר סידור תפילה וקיבה מעונה.

     

    כי למרות שגם לחילונים יש נפש וגם הם יודעים לעשות חשבון, הנפלאות והנוראות כאחת אובדים בתרגום לעולם מונחים בלתי אמוני. סליחה וכפרה? ודאי – את זה אפשר להבין.  אהוד ברק הרי כבר ביקש סליחה מהמזרחיים ואריה דרעי עשה כפרת-עוונות בהתרחקות מהפוליטיקה. גם התחייבות לא לחטוא יכולים חילונים גמורים להבין, שכן זה בערך כמו קצין מבחן, כאילו. הכל ברור, ואיכשהו הכל מאד מאד מבולבל.

     

    היה היתה לי חברה שנולדה ביום כיפור ומתה בחניקה, ומאז זה אישי. היה היתה אשה חזקה ופריכה ויפה וחכמה ומרגשת ומוכשרת ומצחיקה נורא שלא יכלה לסלעי העצב שישבו על ליבה. קראו לה מיכל ניב. היא אהבה מאד את "מי באש" של לאונרד כהן, והיא לא ידעה שהמלים לקוחות מתוך "נתנה תוקף", גדול הפיוטים של כל הזמנים, המיוחס לרבי אמנון ממגנצא. שרים אותו בראש השנה וביום כיפור, ויש הסבר בגוף הפיוט – בראש השנה נכתבים וביום צום כיפור, נחתמים.

     

    תיכתבו ותחתמו, אומרים גם חילונים גמורים. כאן ולא בצום ולא בשקט היחסי ולא בהשבתת כלי הרכב ולא בילדים נודדים באופניים, כאן מקופלות הנפלאות והנוראות. בתוך ספר החיים הזה בו תכתבו ותחתמו.

     

    כשהקימו את רדיו תל אביב היא היתה אחראית על הפלייליסט, וכמה לילות לבנים – היו לנו מאות כאלה – ישבתי איתה ועם המחשב הענק שהביאו לה הביתה כדי שתיצור רשימה הרמונית של דברים שינוגנו כשעדיין לא היו דיבורים מספקים ברדיו ההוא. אהבתה ללאונרד כהן היתה ידועה לי, אבל התפלאתי מאד לגלות שהיא מכירה כל מילה בעל פה ממש כמוני. לי היה תירוץ: התוודעתי לכהן בגיל 14, בזמן אמת, כשרק פרץ לתודעה. מילותיהם הדכאוניות של השירים נעמו לי אז. ויום אחד כשאבי הקשיב ל"ומי באש" הוא אמר לי שיש ביום הכיפורים תפילה שמזכירה את זה, רק להיפך. איך להיפך, שאלתי בתרעומת של בת עשרה שהוריה מעזים להתערב בעולמה התרבותי. כשתגדלי, אמר אבי, תביני.

     

    השיחה נגמרה בטריקת דלת. גדלתי. לא הבנתי. אבי מת. לא פתחתי מחזור לראש השנה. כחילונית גמורה של פעם, כל מה שהיה לי הוא שיר של לאונרד כהן ושיר של קיבוץ בית השיטה, מוסיקה של יאיר רוזנבלום. קראו לזה באמת "ונתנה תוקף", אבל עבורי ועבור בני דורי זה היה תחליף קינה גדול על חברינו שנרצחו באוקטובר 73. ביום הכיפורים נחתמו חייהם. 11 מתוכם היו בני בית השיטה.

     

    נתנה תוקף בפלייליסט?

    מיכל אהבה את שני השירים ולרגע אחד אפילו חשבה שיהיה רעיון טוב, להכניס את נתנה-תוקף לפלייליסט, התפוצצנו מצחוק. ושרנו, בשקט - ומי באש ומי במים, ומי באור שמש ומי בחשכה, ומי בעינויי דין, כי זו משמעותו של high ordeal, שיטת בירור אמת שהיתה נהוגה על ידי בית המשפט הכנסייתי – וידוי פלוס עינוי, ומי שעמד בעינויים סימן שדיבר אמת. ויחד תהינו על ה-lonely slip של מוות אחר בשיר, והחלטנו שהכוונה להתאבדות של מרילין מונרו.

     

    בכלל, לא היה ספק לשתינו שזהו שיר על התאבדות, וגם ספירת מלאי של מתאבדים בצורות יצירתיות. מילותיו הדכאוניות כבר לא נעמו לי אז. צילו של מוות מתקרב היה עניין יומיומי בביתה של מיכל. לצידו פרחו חיים במלוא זוהרם, וככה, בין האור לצל, חלפו שנים אחדות עד שהשמענו אותו על קברה של אשה שנולדה ביום כיפור ומתה במו ידיה, כמו בשיר, את "ומי באש".

     

    מאותה סיבה ממש היינו צריכים לנגן על הקבר את ונתנה תוקף, בניגון של רוזנבלום, אבל בתודעה הפופולארית הניגון והביצוע מיוחדים למתי המלחמה ההיא. מיכל ניב הרי לא ביניהם, והעובדה שאחיה החייל ואביה הקצין מתו ביריות במלחמות פרטיות אינה מקנה למותה-שלה תוקף ציבורי של שכול לאומי. אז לא השמענו.

     

    הגעגוע בעונה הזאת של השנה גדול. הוא בא עם הסתיו ועם ההכרה ששוב חלפה עוד אחת וקללותיה נותרו: קללת המוות המיותר, קללת היגון שאין לו פשר, קללת הגעגוע עצמו, שהוא מארה גדולה וממארת. עם השנים, לצערי, הגעגוע רק גובר. והצער יחד עימו: מיכל לא ראתה מעבר לשיר של כהן. שנים ארוכות גם אני לא ראיתי את ונתנה תוקף הקבור בו: פיוט מלא פליאה ויראה, שבו ביום הגדול והנורא הזה אפילו מלאכים ייחפזון, וחיל ורעדה יאחזון, וכבני מרון נעבור לפני כסא כבודו – אבל לא כצאן לטבח. כאנשים אחוזי פחד מפני מעשיהם שלהם, כבני אנוש מלאי תקווה שייחתמו לטוב.

     

    לאונרד כהן, בדכאונו רב השנים – הוא מספר על כך באתר הרשמי שלו, אם הייתם זקוקים להוכחה - לגמרי איבד את הפליאה והיראה גם יחד, ויצר רקוויאם מודרני יפהפה אבל נטול תקווה ונטול אל. ויאיר רוזנבלום בתפילתו יצר קינה של מחאה שבה המוות הוא ודאות גדולה. וביום הנורא והנפלא, האל מעניש את ברואיו במוות במלחמה. מותם של האובדים באש במים במלחמת יום הכיפורים לא בידי שמיים נגרם, כי אם בידי ממשלת רשע ארצית לגמרי. מותה של מיכל לא היה עונש. היא לא חטאה.

     

    מתוך הבלבול נותר הגעגוע שלי, מטופש ואנושי בעוצמת כאבו – ובכלל לא שייך ליום כיפור. בדיוק כמו ששיאי מכירת הספרים של כל השנה ושיאי תיקוני האופניים לא שייכים אליו כלל. יראה ופליאה כבר אינני מחפשת בקרב חילונים. אין שם דבר כזה, למיטב הכרתי. השנה הזאת, אני חושבת, אהיה מוכנה לראשונה ל"ונתנה תוקף" המקורי - בין אם רבי אמנון חיברו בייסורים של עינויים ובין אם קלונימוס חיברו ולא שמע אותו בחלום. מדובר בטקסט גדול. אני מחכה לשמוע אותו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רפרודוקציה
    ים של געגוע. מיכל ניב
    צילום: רפרודוקציה
    בית השיטה. הזכרונות חוזרים
    צילום: לע"מ
    מומלצים