נשבעה: הפעם לא תוכל לפגוע בי, אני מחושלת
"בואי", הוא כתב לה. מילה בודדת. לא כציווי, אפילו לא כתחינה, יותר כמו קביעת עובדה. היא מנסה להכריח את עצמה להיזכר בדברים הרעים, באפסיות שהרגישה כשנעלם באחת מחייה. אבל היא נזכרת רק בבוקר שבת שטוף שמש, ברוך, בחיוך, במבט שכמותו לא ראתה בעיניו של אף אחד אחר. סיפור
האפלה סוגרת עליה מסביב, ונדמה שאין די בפנסי הרכב כדי להניס אותה. המכונית דוהרת בכביש הראשי, המנוע האלגנטי נוהם חרישית. המנוע של הנהגת, לעומתו, הוא מערבולת סבוכה ורועשת.
"בואי", הוא כתב לה. מילה בודדת. לא כציווי, אפילו לא כתחינה, יותר כמו קביעת עובדה, נבואה שמגשימה את עצמה. והיא באה. כאילו השנה בה לא דיברו היתה רק הפוגה קצרה בשיחה.
היא מתנערת ומחזירה את דעתה אל הדרך, מעט מופתעת פתאום למצוא את עצמה על הכביש המוכר, אך נראה שגופה מסוגל לנהוג בו גם בזמן שמוחה עסוק בדברים אחרים.
פנסי רחוב חולפים במהירות על פניה כמו שנים אבודות. לרגע היא מייחלת לתאונה, למשהו קשה ואמיתי שימשוך אותה מחוץ לכלא המתכת והזכוכית הזה שמפריד בינה ובין העולם, וליבה מאיץ את דפיקותיו. אילו רק היתה יכולה לשמוע עכשיו קול אנושי זר מחוץ לראשה, מישהו שישאל אותה בפשטות "היי, את, מה את עושה פה בעצם?" והיא תוכל לחייך במבוכה ולמלמל "סתם, האמת היא שאני בעצמי לא בטוחה", ואז לנזוף בעצמה על התנהגותה התמוהה ולשוב אל מיטתה החמימה.
אין שם נפש חיה מלבדה, והרחובות ריקים. איש לא יודע איפה היא נמצאת, ואולי לאיש גם לא אכפת. העובדה הזו מחממת אותה בצמרמורת נעימה של רחמים עצמיים. אין איש שיתקשר אליה ויגיד בקול דואג וזהיר "תקשיבי לי, זה לא רעיון טוב" ויקבע איתה לקפה למחרת כדי לדבר קצת. אין איש שינתק את השיחה וישפוט אותה בשקט. היא חשבה שתבכה, הרגישה שזה הזמן הנכון לבכות, אבל לא – העיניים יבשות.
עדיין לא מאוחר מדי לסובב את המכונית ולחזור הביתה, היא חושבת. הוא לא יודע שאני בדרך אליו. הוא לא יכול לדעת. הנה, בכיכר הקרובה אסתובב ואחזור. הנה, ברמזור הקרוב אפנה שמאלה במקום ימינה. כל-כך קל לעשות זאת - מרגע שתיקח את הפניה הראשונה כל היתר ימשיך מעצמו. אבל ההגה בידיה מרגיש כאילו אינו עוד בשליטתה. הנה, עכשיו אסובב את ההגה לאט ובביטחון ואשוב לכביש הראשי, היא מתכננת במאמץ מודע. אך לפתע היא ברחוב שלו, חונה מתחת לבניין שהיא מכירה בו כל אריח ומרפסת.
היא מדוממת את המנוע ומכבה את האורות, ועכשיו היא רק דמות בלתי נראית באפלה. מרימה את עיניה אל הדירה שלו, רואה את עצמה עוברת את עשרות המטרים שמפרידים בינה לדלת הכניסה, נושאת את הצלפות הרוח באורך רוח, כמו עונש צודק, ואז מגיעה אל החום המוכר שימיס ממנה את ההגנות האחרונות. אך גופה נשאר ישוב לעת עתה בתוך הרכב החמים, שהפך לפתע מכלא לחומת מגן. עוד לא. עוד לא.
הושיטי יד, העירי את המנוע לחיים וסעי מכאן
"אני אשה חזקה. אני אשה עצמאית. אני לא אותו יצור מעורר רחמים שעזבת", היא אומרת לעצמה בקול, מקווה שהצליל האנושי ישיב אותה לעשתונותיה, אך היא נשמעת חלולה באוזניה. במשך חמש דקות תמימות היא מנהלת קרב מבטים עם המפתח שעדיין נעוץ במערכת ההצתה. הושיטי יד, העירי את המנוע לחיים וסעי מכאן, הרבה מעל המהירות המותרת, בחלונות פתוחים שישיבו את הרוח בשיערך, וצחקי כמו מטורפת כל הדרך. היא מוציאה את המפתח והכניסה אותו לתיק.
השעה מאוחרת, וקול טורדני מזכיר לה את משימותיה ליום המחרת, אך היא דוחקת אותו הצידה בלאות. אנשים תלויים בה. סומכים עליה. היא לא ילדה קטנה, אז למה היא מתנהגת ככזו? איזה כוח מיסטי יש לו עליה שמאפשר לו לערער כך את חייה, לגרום לכל היתר להיראות משני בחשיבותו, להכניע אותה.
היא כועסת עליו עכשיו וכועסת על עצמה ומתקשה להבחין בין הכעסים. הזעם מבעבע בה. היא רוצה לסטור לו, לצעוק עליו. היא רוצה לראות אותו פגוע, פגום. היא רוצה שייגע בה. היא רוצה לחוש את שפתיו על שלה. איש לא יודע לגעת בה כמוהו. היא רוצה שיעשה טעות. שיתקשר עכשיו או ישלח הודעה. "איפה את?", הוא ישאל, והיא תדע שגם הוא חסר ביטחון, ואז היא תצחק בלעג, תחייך בהתנשאות ותחזור, מנצחת, לשפיות שמחכה לה בבית.
הטלפון נשאר דומם. דירתו האפלולית דוממת. כל-כך הרבה סבל הוא הסב לה, וכל כך הרבה אושר, ואין איש שגרם לה לחוש בעוצמה שכזו מלבדו. חייהם כרוכים זה בזה ביחסי גומלין מורכבים, והפרידה ביניהם מלאכותית. אבל מדוע הוא זה שעושה כרצונו, נכנס ויוצא מחייה? באיזו זכות?
היא מנסה להכריח את עצמה להיזכר בדברים הרעים. בדרך שהתפוגג מחייה - כאילו לא היו ביחד מעולם, כאילו כיבה איזה מתג. באפסיות המוחלטת שהרגישה אז. אך במקום זאת היא נזכרת רק בבוקר שבת שטוף שמש, ברוך, בחיוך, במבט שכמותו לא ראתה בעיניו של אחר. לפתע היה לה קר כל-כך והיא השתוקקה לחיבוק, לחיבוק שלו, לריח המוכר שיעטוף אותה בביטחון, אפילו לזמן קצר.
כאילו שאין צורך במילים, בהסברים, בהתנצלויות
הפעם לא יוכל לפגוע בי, היא נשבעת, אני מחושלת. "הפעם", היא לועגת לעצמה - כאילו שדילגו על התהום העמוקה והכואבת שפעורה ביניהם והמשיכו מאותה הנקודה, כאילו שאין צורך במילים, בהסברים, בהתנצלויות, בבנייה איטית עד יאוש של אמון שנשבר, בהודאה בשינוי. כאילו שזה מה שהיא בכלל רוצה, שהרי עד לערב הזה הצליחה לדחוק אותו אל פינה קטנטנה וחשוכה וחומצית של נפשה.
"כל אדם מחליט כבר ברגע הראשון, ומבלה את שאר הזמן בלשכנע את עצמו בנכונות ההחלטה", הוא אמר לה פעם. אז מה היא רוצה? האם היא יכולה פשוט לסלוח, כאילו לא קרה דבר, אחרי שריסק אותה? הרי אין איש שינזוף בה על כך. אין איש שהיא צריכה למדוד את עצמה על פי ערכיו. היא והוא קובעים חוקים משל עצמם. או שמא היא משלה את עצמה, וכל החוקים תמיד היו שלו?
האפלה סוגרת עליה מסביב והיא משוועת למשהו שתוכל להיעזר בו כדי לייצב את עצמה. מייחלת לאוֹת.
אור יחיד נדלק לפתע, כמו מגדלור בים סוער. אור יחיד בבנין אפל, והוא מפציע מחלונו.
היא הגיעה להחלטה.
כועסת עליו עכשיו וכועסת על עצמה ומתקשה להבחין בין הכעסים
צילום: index open
מומלצים
