לשנות את נוסח התפילה

בראש השנה בבית כנסת שמעתי מישהו בוכה מתחת הטלית, אבל סביבו ראיתי את שאר המתפללים עומדים ומשתוממים, עומדים ומשועממים. אל הרוב הזה שמגיע לבית כנסת ומשתעמם אני פונה. ככל שחיבורים ומיזוגים חדשים נעשים בעולמות הרוח, אני רואה לנכון לערוך שינויים במחזור התפילה היהודי. לא שינויים שבאים ממקום של רפורמה שלא מתעניינת באמת במסורת, אלא שינויים שבאים מעומק המקום הדתי: שינויים אורתודוקסים, לכאורה סתירה, אבל לא.

המחשבה לשנות את טקסט התפילה או להוסיף עליו מזעזעת אורתודוכסים רבים, ביניהם גם חלק מחבריי, אבל אם נלך אחורה עד למאה ה-11, בהם נכתבו פיוטים רבים, נראה עולם יהודי מלא אמונה ואפילו אדיקות, שלא עומד בסתירה עם שינויים והוספות. כשהפייטן בן המאה ה-11 כתב את הפיוט הנהדר "אמת מה נהדר היה כהן גדול", וביקש להכניסו אל עולם הפנתיאון היהודי, אף אחד לא חשד בו ככופר או רפורמיסט. להיפך, ראו בו משורר מעולה ואיש אמונה שבא להעשיר את מחזור התפילה ואת המחזוריות היהודית.

קידמה וחשיבה צרה

היום לכאורה אנו חיים בעולם של קידמה והתפתחות, אבל כמה קטנה, קשיחה וצרה חשיבתנו. אם יגיע היום פייטן מודרני מאמין שישב וכתב בדחילו פיוט בן זמננו, ויציע להכניסו לתפילה - יסתכלו עליו אנשים כעל חצי כופר וחצי תימהוני.

אבל מדוע כל שינוי או הוספה מתפרשת מיד כזילות? מדוע החיבור בין דתיות לגמישות לא מובן מאליו? ומדוע המחזור והסידור מקודשים במובן הכי מאובן וקשיח של המילה? אני אומר את הדברים מתוך ידיעת המצוקה הרבה של מתפללים ומתפללות, שמילות התפילה העתיקה של ימים נוראים לא מצליחות לדובב את נפשם ואפילו משעממת אותם.

שינויים שיבואו מעומק המקום הדתי

אני מודע לכך שלשפה העתיקה הימי-ביניימית יש גוון עמוק שחבל להחסירו מן התפילה. מדובר בשפה עתיקה, מלאה בעומקים ומהדהדת פעמים רבות בגלל סתימותה לתוך הנשמה, אבל יש בגוון הזה גם את השפה המתוחכמת המוגבהת עד קצה המחויבת לחרוז עד כאב.

שינוי מעומק הדתיות

זה כל כך מנותק מאיתנו. הגיע הזמן שנהייה מספיק אמיצים להוסיף משלנו על מחזור התפילה לימים נוראים. הגיע הזמן שנבין שיצירת תפילה חדשה ועדכנית לזמננו יכולה לבוא דווקא מעומק הדתיות, ולא חייבת להיות נשפטת אוטומטית כמחללת את הקודש. 

אני מאמין שאנחנו בתחילתה של תקופה נפלאה חדשה - ישנה. אנחנו לפני תור הזהב השני בהיסטוריה היהודית. תור הזהב מאופיין בחיבור חי בין אמונה לאומנות (וזה לא סתם משחקי מילים). זה קורה מול העיניים שלנו ואנחנו לא שמים לב. רבי יהודה הלוי היה משורר נהדר, מדהים ותלמיד חכם ענק, זה הולך יחד. רבי משה חיים לוצאטו היה מחזאי, משורר ומקובל סוער. גם זה הולך יחד.

והנה בזמננו אנחנו רואים את שולי רנד, ברסלבר בוער ביערות, שלא מוותר

על המשחק והשירה בצוותא. את אהוד ואביתרבנאי  ששרים אלוהים, את שלמה גרוניך המתייהד, את אבישר הרשפי, משורר, חוקר קבלה ומקובל צעיר בעצמו. תור הזהב השני בתחילת דרכו.

אני מזמין מעל הבמה הזאת את הפייטן או הפייטנית הבאה שיכניסו לעומק הסידור והמחזור היהודי את הפיוט העדכני ביותר והדתי ביותר. מי יודע, עוד שש מאות שנה, כשמישהו אמיץ יאמר שהגיע הזמן להוסיף או לשנות את הפיוט הזה, יבוא הרב שליט"א ויאמר: "איך אתה מעיז לשנות את הפיוט העתיק והקדוש הזה"!

נחום פצ'ניק נולד ב-1973 בקרית ארבע, רביעי מבין עשרה אחים. כשהיה בן שש עברו הוריו לבית אל. אביו עבד כרב-מחנך בישיבה הגבוהה במקום. בהיותו בן 20 לערך, בעת לימודיו בישיבת שבי חברון שבחברון, מהזרם המשיחי-גאולתי של יוצאי מרכז הרב, התגייס לצבא לסיירת מטכ"ל. פצ'ניק היה ממקימי כתב העת "משיב הרוח". כיום הוא משורר, איש חינוך, ומתגורר בהתנחלות האקולוגית, שדה בועז, שבגוש עציון.