שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    צילום: יעקב סער, לע"מ
    שרון באגרנט: "הזדעזענו, עד אז לא ידענו מפלות"
    35 שנה אחרי המלחמה הטראומטית, נחשפו עדויות חסויות מוועדת החקירה. מפקד האוגדה אריאל שרון סיפר על "הגיהנום הנוראי" וקריאות העזרה בקשר. הוא תיאר חידלון בפיקוד העליון: "הם לא היו בשטח, סתמו לך את הפה ולא היה עם מי לדבר". לטענתו לא הפר פקודות - אבל בגלל זה נפלו חללים מיותרים

    מסירים את האבק מעל החומרים החסויים: 35 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים, התיר הבוקר (יום ג') ארכיון צה"ל לעיין בחומרים שהיו חסויים בדו"ח ועדת אגרנט, ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה ב-1974 כדי לחקור את המחדלים שקדמו למלחמה ואת הליקויים בתפקוד צה"ל והדרג המדיני בימיה הראשונים. בין 20 העדויות החסויות שהותרו לפרסום עדותו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שהיה מפקד אוגדה 143 במהלך המלחמה.

     

    העדויות נחשפו

     

    בפתיחת העדות הראשונה פנה אליו היו"ר אגרנט: "אנחנו מעוניינים בעיקר במה שקרה באוגדה שלך בימים 7, 8 לאוקטובר". שרון מתח ביקורת נוקבת על הפיקוד העליון, עמו הסתכסך אז. בין דבריו ביקש להדגיש: "נקודה שרציתי להדגיש ולדעתי הייתה אולי אחד הסימנים שהיו במשך כל המלחמה, דבר שגרם נזק חמור מאוד לניהול המלחמה - וזו העדרותם של מפקדים בכירים מן השדה.

     

    "למשל אני לוקח את ה-8 לחודש, כאשר שתי אוגדות היו בשדה במאמץ עיקרי, ואפילו רק אחת תוקפת ושנייה מתכוונת לתקיפה. היה חייב להיות אלוף הפיקוד במקום. חייב להיות, ואם לא הוא עצמו, הרי שסגנו... מישהו שיראה מה קורה, שיתאם בין הכוחות... הרבה תקלות נגרמו לנו כתוצאה מכך", טען שרון.


    שרון עם בר לב (במרכז) והרמטכ"ל אלעזר (מימין) (צילום: דוד רובינגר)

     

    וכאן לא נגמרה הביקורת: "היו הרבה דברים שהיו קשורים באווירה הכללית. זה היה דבר שלא הייתי מורגל בו. כשהיית מנסה לשכנע, היית מקבל תשובה גסה וחותכת. היו אומרים לך 'זו עובדה וזהו'. היו סוגרים לך את המכשיר וסותמים לך את הפה ובכך העניין היה נגמר. מפקדים בדרגות בכירות לא היו בשדה, לא בר לב כאשר נתמנה כמפקד החזית ולא גונן (גורודיש - א.מ) כשהיה אלוף פיקוד. יכולת לדבר עם מי שנמצא לידך, בתוך הנגמ"ש בתוך הטנק, אך לא יכולת לדבר עם אחרים".

     

    עם זאת אמר שרון: "אינני בא להטיל ולו לרגע דופי לא ברמטכ"ל ולא באלוף גונן, ולטעון שהם לא היו בשדה בגלל העדר אומץ לב. שניהם מקובלים עלי כקצינים אמיצים. לא זאת הייתה הבעיה. לפי דעתי מה שקרה כאן - שהם לא הבינו את המתרחש בשדה. לי לא יצא, אף יום אחד ואף שעה אחת, לא להמצא במקום, כי לא הייתה אפשרות אחרת. וזה היה קשה, וזה היה גיהנום נורא המלחמה הזאת, אבל לא הייתה ברירה, הייתי מוכרח להיות במקום עצמו".

     

    "גרמו לי עוול במשך זמן רב"

    הביקורת נגעה גם לעניינים טקטיים. "אני ראיתי בחומרה את הנושא של העברת הכוחות דרומה", אמר שרון. "כי ראיתי שהתקפה אוגדתית בצפון אינה מתנהלת, פשוט לא התנהלה התקפה בצפון. צפיתי פשוט בבוקר, וראיתי את ההתקדמות של המצרים, הייתה לי הרגשה שאפשר כאן להכות את המצרים".

     

    שרון נשאל: "אתה זוכר את הפעולה של ברן (אברהם אדן, מפקד אוגדה מקבילה - א.מ), זה היה קצת לפני או בו זמנית עם הפקודה לזוז..?".

     

    שרון: "כן בהחלט, אני כמובן מכיר את הסיפור הזה ופה אני מוכרח להגיד שבנושא זה גרמו לי הרבה מאוד עוול במשך זמן ארוך מאוד, עד שהתברר שהפקודה הזו מעולם לא הגיעה אלי.

     אבל זה כבר התברר בתחקירי המלחמה. אני מעולם לא קיבלתי פקודה כזאת".

     

    שרון נשאל על ידי אחד מחברי הוועדה בעניין שיחה מסוימת והשיב: "אני לא זוכר כרגע אם התנהלו אילו שיחות או לא התנהלו שיחות כלל. באווירה ששררה שם, אומר זאת בקיצוניות - לא היה עם מי לדבר".

     

    חבר הוועדה לנדוי הציג בפני שרון תלונה שהגיש אלוף גונן זמן רב לפני מועד מתן העדות לרמטכ"ל, בו נטען כי שרון קיבל פקודה לתקיפה כדי להקל על הלחץ בו היו נתונים כוחותיו של האלוף אדן. שרון, על פי התלונה, סירב בפירוש לבצע את הפקודה ולא תקף. בעדות השיב: "זו תלונה שאין לה שחר, ולי הכי קל להסתמך על גונן עצמו. הוא קם עכשיו בתחקיר האחרון ואמר שהתברר לו שהוא לא נתן פקודה כזו, אלא פקודה הפוכה - לא לתקוף".

     

    חבל על הבחורים

    שרון תיאר מקרה בו הגיעו אליו שני קציני צנחנים ואמרו לו שהם צריכים לבצע סיור בגזרה. כאשר שאל לשם מה, הם השיבו: "אנחנו תוקפים, החטיבה תוקפת את השטח הזה". שרון: "שאלתי אותם 'האם השטח הזה מוכר לכם?', הם אמרו לי 'לא, אף פעם לא היינו כאן'. שאלתי אותם: 'האם צפיתם על זה?' הם ענו: 'לא, לא צפינו'. היה לי חבל מאוד על הבחורים האלה. אמרתי להם: 'אני מצטער מאוד, המארבים שלי כבר פרוסים, כבר לילה ואין אפשרות לבצע את הדבר הזה'.

    חיילים תופסים מחסה בדרום סיני (צילום: לע"מ)

     

    "התקשרתי לדני מט שישב ברפידים, הכרתי אותו מימי שירותו אצלי בצנחנים, ושאלתי אותו: 'דני, מה הדבר הזה?' הוא אמר לי 'קיבלתי רק עכשיו פקודה לתקוף שם'. הסברתי לו במה העניין, הזעקתי אותו אלי והפקודה בוטלה בעקבות זאת. אני באותו לילה לא נתתי לו לבצע, כי אני חושב שזה היה נגמר באסון. ודוגמאות כאלה אני יכול להראות לכל אורך המלחמה.

     

    "היו גם מקרים שאתה מקבל פקודה כאוגדה וחטיבה שהייתה כפופה לך הייתה נשאלת אחר כך על ידי הפיקוד אם אמנם ומה הפקודה שהיא קיבלה. או נאמר אתה היית מדווח על פריסה מסוימת ומפקד החטיבה, או לפעמים אפילו מפקד גדוד, התקשרו אליהם במישרין לשאול היכן הם נמצאים, כדי לבדוק אם אמנם אתה מדווח נכון. אבל זה שייך לפרק אחר לגמרי, לנושא האווירה הכללית שהייתה".

     

    "תמונה קשה מבחינת האבידות שכבר יש"

    בפתיחת עדותו סיפר שרון על גיוס האוגדה ובהמשך אמר: "ב-7 לחודש בבוקר, בהיותי ברפידים התקשרתי עם אלוף הפיקוד שבאותו זמן כבר היה באום חשיבה בחפ"ק הפיקוד, ניסיתי לקבל אינפורמציה על המתרחש... ההתרשמות שלי הייתה שאין תמונה ברורה על הנעשה בשטח.

     

    "יצאתי חזרה מהחמ"ל והתקשרתי עם אלוף הפיקוד והרשתי לעצמי, כמי שהכיר את הזירה הזאת היטב, אמרתי לו שלפי דעתי אין להם תמונה על הנעשה בשטח.

     אני יעצתי לו להורות לכל המפקדים לעזוב מייד את חדרי המלחמה ולצאת מייד עם החבורות הקדמיות שלהם לשטח כדי לדעת מה באמת מתרחש. כי התמונה שהייתה בחדר המלחמה הייתה תמונה מאוד קשה, היא הייתה קשה מאוד מבחינת מספר האבידות שכבר היה ברור שיש לנו".

     

    שרון מציין כי שאל בתקיפות את אלברט ז"ל (האלוף מנדלר, מפקד אוגדת סיני - א.מ): "מדוע לא פרשת את הכוחות בהתאם לתוכנית? הוא אמר לי: קיבלתי פקודה לא לפרוש את הכוחות".

     

    שרון סיפר על הקשר הראשוני עם הכוחות בשטח. הוא אמר ששוחח עם המעוזים ושהם התעודדו מדבריו. לאלה שבטלפון יכולתי כמובן להזדהות, הקשר ב'חיזיון' (אחד המעוזים - א.מ) הכיר אותי לפי קולי, והשיחות אתו היו, הייתי אומר, פרק נורא, לשמוע את קריאות העזרה האלה שהיו שם במשך כל הימים עד שהם חולצו. הקשר הזה עצמו נהרג, והם כולם תבעו וביקשו שיפנו אותם...

     

    "בעיני הדבר הזה של פינוי האנשים הנצורים, אני ראיתי אותו כאחד הדברים החשובים ביותר שצריך לעשות אותו באופן מיידי. אני רוצה רק להזכיר, שזה לקח לנו שנים בצה"ל עד שהגענו למצב שלא עוזבים נפגעים ולא עוזבים אנשים בידי אויב. לנושא הזה בעיני יש חשיבות עליונה".

     

    לאחר מכן מתוארים השתלשלות הקרבות ובקשות שרון לביצוע פעולות. "במלחמה הזו, עוצמת הכוחות שנתקלנו בהם, מצב הפתיחה שהיינו בו, הזעזוע העמוק שעבר על הכוחות שלנו... צריך לדעת שעל הכוחות שלנו עבר זעזוע עמוק מאין כמוהו, כי צה"ל היה צבא מנצח, לא היו בדור הזה אנשים כמונו שהרגישו טעמן של מפלות. מה שאנו הרגשנו למשל ב-1948, זה היה צבא שרגיל לנצח, הוא מעולם לא עמד בשום תבוסה. המיזוג של כל הדברים האלה יחד, עוצמת האויב, עוצמת הנשק שלו, מצב הפתיחה, המצב המורלי של האנשים שלנו, כל זה חייב והכתיב, שכדי לגבור על האויב בכל גזרה שהיא ובכל מהלך, לא ניתן לעשות זאת על ידי כוח של אוגדה אחת".

     

    לא הפרתי פקודות - אבל אני מתחרט

    בתחילת עדותו השנייה בפני הוועדה, ביום 6.8.74, מבקש אגרנט לקבל משרון את יומן האוגדה אשר נמצא אצלו במשק. שרון מסביר כי כאשר עזבו קציני מטה את האוגדה הם אחסנו אצלו באחד החדרים מספר ארגזים נעולים, והוא אינו יודע מה יש בהם משום שמעולם לא פתח אותם. חבר הוועדה, השופט משה לנדוי, העיר: "אינני מבין, סליחה. זה לא רכוש פרטי של מישהו. כשאתה עוזב את האוגדה זה צריך להישאר במשרד של האוגדה או במקום רשמי אחר". בהמשך אמר לשרון חבר הוועדה יגאל ידין כי עליו לעמוד על כך לדין, ושרון משיב: "בסדר, אני מוכן".

     

    קודם לכך, שרון ניסה להסביר ואומר כי האוגדה צריכה להגיש דו"ח, והפיקוד שהיה בזמן המלחמה אינו נמצא יותר. "אם החומר היה נעזב, אין פה רציפות של פיקוד", אמר שרון, אולם לנדוי העיר: "טוב, אלוף שרון. אבל בכל זאת אני קצת מאוכזב. מפני שזה הלא לא ייתכן... אני מקבל את זה בתום לב... מפני שמחר אינני יודע מה עוד יוציאו...".

     

    לאחר מכן, ביקש אגרנט לשמוע משרון על נושא המשמעת בצה"ל ערב המלחמה. "אני לא חושב שהייתה ירידה במשמעת במלחמה", השיב העד. "שצה"ל לא הצטיין אף פעם, הייתי אומר, במשמעת מלאה.

     הרגשתי בעבר הייתה, ואני מדבר על לפני מספר שנים, שאם נעמוד ביום מן הימים במלחמה קשה, לא כשהצבא מנצח אלא במלחמה קשה, בהחלט יכול להיות שהמשמעת שהיינו מורגלים בה, לא תעמוד לנו". בהמשך ציין גם: "אני חושב שהיו סימנים של אי מילוי הוראות בדרגים הבכירים.

     

    "הייתה לי הרגשה שכדי להיות מסוגלים לעמוד במאמץ הקשה שעומד לפנינו, הדרך היחידה היא על ידי ממש דוגמא אישית... לכן אני בחרתי בשיטה מהרגע הזה ואילך של המצאות עם אנשים, שאתה מחלק איתם את הנטל בצורה שווה, הם יעשו כל דבר... לא נתקלתי כל ימי המלחמה, אפילו במקרה אחד שאנשים לא ביצעו הוראה".

     

    שרון מספר כי לא הייתה לו במהלך המלחמה השפעה על מינויים והעלאות בדרגות. "לא אחת הייתי בא והייתי מוצא מפקד גדוד חדש, הייתי שואל אותו: 'מי אתה?' והוא אומר לי - התמנתי כמפקד גדוד חדש...".

     

    בעניין מילוי הוראות ופקודות, הדגיש שוב שרון שביצע פקודות גם אם חשב שלא היה צריך לבצע אותן - ואחר כך התחרט. "אני כבר הפכתי לדמות של מישהו שדוגל באי מילוי הוראות. אינני חושב שאני לא ממצה הוראות", אמר, וסיפר על אחד המקרים: "אני מרגיש בנושא הזה את כל כובד האחריות מוטל עלי. זו הייתה דוגמא מובהקת שבה מפקד צריך לבוא ולומר - תשמע, את זה לא מבצעים בשום פנים ואופן. אני ביצעתי את זה...

     

    "לי באוגדה היו 500 חללים ו-200 פצועים בלחימה קשה. אני מוכרח לומר שאינני מרגיש ביחס לאף קבוצה מהחללים האלה שום הרגשה כפי שאני מרגיש ביחס לאותה קבוצה של חללים שנפלה ב-21 לחודש. זה היה דבר מיותר". שרון ציין לסיכום: "הייתי אומר שמה שצריך לעשות היום, אחרי המלחמה, זה להחזיק את הצבא ביד ברזל".

     

    רקע: צליחת התעלה, מלחמות הגנרלים

    ביוני 1973 פרש שרון מצה"ל, ופנה להתמודד בבחירות לכנסת, שהתקיימו באותה שנה, במסגרת המפלגה הליברלית. בין יוני לאוקטובר 1973 פעל נמרצות להקמת הליכוד. עם פרוץ המלחמה הוא הוחזר לשירות פעיל כמפקד אוגדת שריון.

     

    שרון נקלע לעימותים קשים ("מלחמות הגנרלים") עם הפיקוד העליון ומפקדיו בפיקוד דרום, אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש) ולאחריו מי שהוצנח לפקד על המערכה, חיים בר לב, וכן עם מפקד האוגדה השנייה - אברהם אדן (ברן).

    כשלון המתקפה המצרית אפשר לאוגדת שרון ליטול את היוזמה, ולפתוח במבצע שהסתיים בצליחת תעלת סואץ - מבצע שחולל את המפנה במלחמה.

     

    ב-18 בנובמבר 1973, בחודש שבו נחתמו הסכמי הפרדת הכוחות בין ישראל ומצרים, החליטה ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר על הקמת ועדת החקירה - בראשה עמד נשיא בית המשפט העליון, שמעון אגרנט. דו"ח הוועדה פורסם ברמות שונות של חיסיון. בספטמבר 2006, בעקבות המלצת ועדה ציבורית שדנה בנושא, פורסם רוב החומר החסוי, למעט מספר חלקים קטנים, שנותרו חסויים עד היום.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שרון ובר לב, בתמונה המפורסמת אחרי שנפצע בסיני
    צילום לע"מ
    חיילים תופסים מחסה בחולות סיני
    צילום: לע"מ
    מומלצים