געגועים מוחקים את הכעס, הוא אומר לעצמו
הכל מידרדר, כן, אבל למי איכפת, שיידרדר. שייהרס הכל. כל מה שבנינו. אז מה אם ייהרס. היא מנשקת אותו. היא מוצצת לו. הוא נהנה ממנה. הם אוהבים. מטומטמים, במידה הראויה
הידיים שלו רעדו כבר עשר שנים, לפחות, באופן כזה שאי אפשר היה להפקיד בידיו שום חפץ שעלול להתנפץ אל הרצפה, ומובן שאף אחד לא העלה על דעתו לתת לו להחזיק בנכד החדש, הנזיר השתקן, כמו שקראו לו בחיוך, ובמיוחד שהנזיר השתקן בן שלושת החודשים התגלה כיצור שברירי במיוחד ועדין, אפילו יחסית לתינוקות.
כן, פעם, היה טמטום, אמר הסבא בכל הזדמנות מאז שהבן שלו, אשתו והנכד עברו לגור אצלו.
תפסו אותם מאוננים על השולחן של הבוסית ביום שהיה אמור להיות יום החופשה שלה, וכעבור רבע שעה היו שניהם מפוטרים טריים. הם לא הזמינו את זה. באמת שלא הזמינו את זה. הבוסית היתה אחת כזאת שלא יכולה לחיות בלי עבודה, ובאותו יום חופשי עשתה את הדבר היחיד שהביא שקט לחייה, מלבד אולי אמונה אקראית שיום אחד מישהו יציע לה לחיות איתו - היא הגיעה לעבוד.
הם ניסו למצוא דירה באזור שבו ביקשו לגור, וכשלא מצאו, שעות מעטות לפני תום החוזה שלהם, עשו את מה שלא היו עושים בנסיבות הגיוניות אחרות, למשל, אם לא היה להם תינוק שתקן, וזה לדפוק על הדלת של הסבא הגדול.
העולם מידרדר. הכל נופל. כל מה שבנינו, כל מה שעשינו, אני רואה בעיניים שלי איך זה הולך לאיבוד. הלוואי ולא הייתי צריך לראות את זה. אלוהים מעניש אותי ונותן לי לחיות כדי שאראה איך כל מה שעשיתי... איך הכל נשטף. הסבא לקח את הבובה בידו האחת וחיבק אותה. הוא ידע שזה לא הנכד, אבל נהנה להרגיש שהוא תורם בדרך כלשהי, לפחות להבנה המשפחתית.
הבן ניסה מיד כשהגיעו ליצור את הפינה הפרטית שלו ושל משפחתו. הוא תחם את השטח שבו פיזרו לעצמם שלושה מזרונים באמצעות שני הדומים מרוטים ומשענת מפורקת של אחת הספות, שהפכו יחד לגדר מפרידה. "אנחנו הולכים לישון מוקדם בזמן האחרון", מלמל הבן, ואביו לא הביט בו וספק אם הקשיב. ריכז את כל כוחו בעיניה המבריקות של הבובה.
צריך להבין למה זה קורה. למה הכל הולך אחורה
"צריך לדבר על זה", אמר הסבא הגדול והשעין את שתי כפות ידיו על רקותיה של הבובה. "צריך להבין למה זה קורה. למה הכל הולך אחורה. פעם היינו חורשים את השדות, והיום, מי יוצא היום לחרוש את השדות? בידיים של מי הפקידו את העניין החשוב הזה? וגם קראנו ספרים. אני הקראתי לה, והיא הקריאה לי. כמה שנים היינו עושים את זה".
הוא התכוון כמובן לאשתו שנפטרה שנתיים קודם לכן. בעוד שבוע יציינו שנתיים למותה.
"אתה זוכר עוד את אמא שלך?" שאל את בנו.
"ברור שאני זוכר", ענה לו הבן ונשכב על אחד המזרונים. אשתו ממהרת להניח את ראשה על ברכיו. "כן... כולם זוכרים אותה. כל מי שאני שואל זוכר אותה. שאלתי כמה אנשים השבוע, והם כולם אמרו שהם זוכרים אותה. אף אחד עוד לא שכח".
כשאשתו של הבן מכניסה יד מתחת לחולצה של בעלה, היא מתרגשת. יש משהו שמרגש אותה באיש הזה שמוכן לעשות בשבילה הכל ושממציא לפעמים כאלה רעיונות משונים. כמו לעשות את הדבר ההוא על השולחן של הבוסית.
"היא טיפוס נאלח", מתחיל הבן לספר לאביו, למרות שהסבא הגדול לא שאל שום דבר. "היא אחת כזאת שמתחשק לך להסתבך איתה. אף אחד לא רוצה להשביע את רצונה, כמו שאומרים. לא... היא אחת מאלה שאתה מוכרח להתנגש בהם במוקדם או במאוחר. והיא מפהקת כמו חמורה בדיר. ככה. כמו חמורה בדיר".
כולם הופכים מטומטמים. זה כמו שריפה שמתפשטת
האשה מנשקת את הבן, והסבא מציץ מעבר לראשה של הבובה. סוף סוף יש משהו שקורה אצלו בבית. השעון עובד, נכון, אבל פה יש משהו אמיתי. "הטמטום תופס את כולם", הוא אומר, משחק כאילו אינו מבחין בנשיקה הארוכה בצד השני של החדר, שם, מעבר לגדר. "תמצאו אותו ברחוב, במשרדים, בבתים, בבתי הספר, איפה לא? כולם הופכים מטומטמים. זה כמו שריפה שרק הולכת ומתפשטת, ואף אחד לא מנסה לעצור את זה, כי הטמטום כבר הגיע אל אלה שהיו יכולים לשים לו סוף. הוא תפס גם אותם".
הטלפון מצלצל, וגיסתו של הסבא הגדול מחכה מהעבר השני. כשהוא עונה, היא מספרת לו על מקרה שקרה לה באותו בוקר בחדר המדרגות. דיירים חדשים, צעירים, שכמעט גרמו לה לשבור את הרגל. החליקה על שתי מדרגות, ורק בזכות העצמות החזקות של המשפחה שלהם נשארה בחיים, או ככה לפחות הבינה שקרה.
"ולמה ויתרת להם?" שואל הסבא הגדול ומרעיד את שפופרת הטלפון ואת החוט המסולסל שיוצא ממנה, עד שנראה שהוא משחק איתה בחבל, כמו פעם, כשהיו ילדים והכירה לו את אחותה הגדולה, גולדה.
"למה ויתרתי?" אומרת לו הגיסה, "ויתרתי כי למי יש כוח להתחיל להסתבך איתם. הם לא הטיפוסים הכי מתורבתים היום. כבר שמעתי על כמה משלנו שהעירו להם וחטפו על זה. הם מעקמים את האפים שלהם היום, כשמעירים להם. הכול אצלם מתעקם, ככה".
הסבא הגדול רואה איך בקצה החדר הכלה שלו מנסה להשכיב את הבן. הם כנראה לא הספיקו לעשות את זה מאז שנולד להם התינוק, והיא מאוד זקוקה לו. היא טיפוס שזקוק להרבה מגע. גם אשתו שלו היתה כזאת, למרות שאין מה להשוות. הוא עושה עצמו עסוק ויוצא מהחדר עם הטלפון. מתיישב שם על כסא לצד הקיר ומרגיש איך החזה שלו עולה ויורד. הוא מתנשם.
כשהוא שם, מעבר לקיר, אשתו של הבן לא מחכה ושולפת את איבר מינו של בעלה מתוך מסגרת הרוכסן ומתכופפת כדי להכניס אותו לפיה. הבן נאנח בקול חלש, אבל הסבא הגדול שומע. הוא מביט בבובה שנשמטה מבין ידיו אל הרצפה ומקשיב לצליל הניתוק בשפופרת הטלפון. אין לו דבר להיאחז בו, מלבד צליל נשימותיו.
הוא חושב שאולי זאת המתנה המוזרה ששלחו לו
בכל חייו לא תפס את הוריו אף לא פעם אחת מתנשקים בלהט או מתחככים זה בזה בצורה שאי אפשר לפרש אותה לכיוונים רבים מדי, או שוכבים. מעולם. בעוד שבוע יחגוג את יום הולדתו ה-80, והוא חושב שאולי זאת המתנה המוזרה ששלחו לו, כי מתנות ממש לא קיבל בשנים האחרונות, גם לא מהבן ואשתו. הם הזוג שעסוק בעצמו.
געגועים מוחקים את הכעס, הוא אומר לעצמו. געגועים מוחקים את הכעס. הכל מידרדר, כן, אבל למי איכפת, שיידרדר. שיפול. שייהרס הכל. כל מה שבנינו. אז מה אם ייהרס. היא מנשקת אותו. היא מוצצת לו. הוא נהנה ממנה. הם אוהבים. מטומטמים, במידה הראויה. הוא עצמו לא היה מאבד את העבודה שלו בכזאת קלות. הרי החזיק בעסקי הבנייה כמעט 50 שנה. לא חכמים גדולים. זה מה שהם. לא חכמים גדולים בכלל.
הסבא הגדול משאיר את שפופרת הטלפון על הכסא וקם ויוצא אל המרפסת. המכוניות בחוץ נוסעות לכל כך הרבה כיוונים, והוא חושב שאם כל המטומטמים האלה היו יודעים לאן הם באמת נוסעים, הם בטח היו צופרים קצת פחות, נוסעים יותר לאט, עוצרים מול התמרורים ומידי פעם שרים משהו לעצמם, בשביל לרומם את הרוח בדרכים.
כן, היא אהבה לשיר, האשה שלו. ובעצמה מצצה לו בכל אחד מ-20 או 30 הבקרים הראשונים שלהם ביחד. ברוב הפעמים זה היה בטנדר של המשתלה. הידיים היו רועדות לה מהתרגשות. היא היתה נכנסת לזה בצורה מאוד רצינית. החיים אז היו רציניים. לא היה את כל הטמטום הזה מסביב.
בכל זאת, אל מול הרוח שהתחילה לנשוב בשעה ההיא, קצה מוקדם של ערב, לא יכול שלא להתפעל מהזמן ומהאפשרויות ומהדרכים שהמשיכו לקרוא לבן שלו ולאשתו. בזה לכשעצמו היה כדי לאלחש את תחושות הזעם והתסכול, הייאוש והתוגה. להחליפן במשהו אחר, מתוק יותר, שאפשר אולי לקרוא לו שלווה.
פעם הוא החזיק את הבן שלו ביד אחת, בלי בעיות, והראה אותו לכולם. לכולם. גם הגאווה היא דבר מטומטם, הוא חושב, אבל כמה שנהנה ממנה. כמה שהיא היתה טובה ומרגשת כשהכל היה במקום שלו, מסודר, בדיוק לפי הכללים.
האימייל של צבי
