מוכרת באופן משונה

את פרס "קונסטנטינר" לאמנות, שמחולק במוזיאון תל אביב מדי שנה, קיבלה השנה מיכל חלבין. חלבין היא בוגרת המחלקה לצילום בויצ"ו חיפה, שבשנים האחרונות חיה בניו יורק. הפרס כולל גם תערוכה, לכן מוזיאון תל אביב הצטרף לגלריה "אנדריאה מייזלין" היוקרתית בניו יורק, שהחלה להציג את התערוכה שבוע קודם לכן. הדובדבן של הפסגה הזו - ספר צילומים בהוצאת Aperture. בתערוכה עצמה מוצגים 13 צילומים, חלקם בצבע וחלקם בשחור-לבן (עוד יש דבר כזה), שצולמו בעיקר באוקראינה וברוסיה, אבל גם בבריטניה ובישראל.

אלונה בחדר השינה, אוקראינה 2005 

מיכל חלבין היא צלמת פורטרטים. המצולמים הראשונים שלה היו צעירים, בעיקר נערות, שמשהו בהם ריתק אותה. במשך השנים היא המשיכה בפרויקט. הם עדיין נשארו צעירים. היא פוגשת אותם במקרה, או מגלה אותם במופעים שהם משתתפים בהם; ילדים רקדנים, לוליינים, מתאבקים, ילדות בשמלות ריקוד קטנות מתרפקות על אבותיהם, וגם מעט גברים שלכולם עמידה כמעט זהה - זקופה וגאה.

צוערים צעירים, רוסיה 2004. לכולם עמידה כמעט זהה - זקופה וגאה

נראה שלחלבין לא היו מעולם התלבטויות גדולות בנוגע למה שהיא רוצה לעסוק בו: ראיית המציאות, כפי שהיא עוברת באמצעות המצולמים שלה, יכולה לעבור רק כך -  במקומות ובדמויות שהיא בוחרת לצלם.

עולם האמנות של שנות האלפיים מלא בצילום דיגיטאלי זוהר, חגיגי, בפורמטים עצומים, בצבעוניות שמתקנת את אפרוריות המציאות ואף עולה עליה. חלבין מצלמת בפורמט מרובע ובנגטיב, על פי מסורת צלמי הפורטרט של המאה העשרים. לצילום בנגטיב ולהדפסה ידנית יש מגבלות טובות. אולי אפשר להסביר את זה טוב יותר כשמשווים האזנה למוסיקה קלאסית בתקליט אל מול האזנה בפורמט של דיסק; יחד עם חריקות המחט על גבי התקליט, מגיע סאונד מלא ועשיר ששום השמעה בדיסק לא תשווה לה. יש עוד מספר צלמים בעולם שמתעקשים על פילם. נצמדים למסורת. 

ההשוואה המתבקשת ביותר היא בין חלבין לצלמת האמריקאית, דיאן ארבוז. במיוחד יעיד על כך צילום אחד של חלבין:  שימפנזה בחליפה יושב על ספה וזרועו מקיפה פעוט המתרפק עליו. הפעוט מביט בעצב במצלמה. השימפנזה נראה נבוך.  בכל זאת, יש משהו אחר במגע של מיכל חלבין, שקשור, מן הסתם, באישיות שלה.

סאשה, רוסיה, 2004. מביימת אותם לפי רצונה

כמו דיאן ארבוז, היא בוחרת לצלם טיפוסי שוליים וגם מביימת אותם לפי רצונה. בסופו של דבר היא לוקחת מהם משהו מאוד אותנטי. ארבוז אמרה שהיא זוחלת על גחונה כמו חייל כדי להשיג את צילום טוב. אצל חלבין, גם אם זו היא שקבעה את ה"סט", היא מאפשרת להם עצמם להיות שם. אולי קרוב יותר לאוגוסט סנדר שצילם את "אנשי המאה העשרים".

נערה צעירה יושבת בגבה לקיר. יד ימינה חבושה בפרק כף היד. במקום שהתחבושת לחצה נשאר סימן אדום. כל פרט חשוב. כמו כל האחרים, גם היא מביטה במצלמה. המבט שלה קצת כבוי. על החזה שלה תליון עם צלב עץ קטן ודמות הצלוב במרכזו. יש מעט מאוד בתמונה הזאת, ולכן המפגש עם חייה של רוקסנה כל כך ישיר ואפקטיבי. פרק היד הפגוע מתחבר, איכשהו, עם ידיו הפרושות של הצלוב. האור הרמברנטי הרך מרגיע את הקושי.

5. איפה עובר הגבול?

לצלם ילדים ובני נוער זה טרנד ארוך שנים. ראינו את זה בין היתר אצל יוטה בארת', רינקה דייקסטרה, אצל סאלי מאן ועוד. כאילו המבע המלנכולי, הלא לגמרי בטוח בעצמו, משקף משהו שהצופה יכול להתחבר אליו. גם הוא מרגיש ככה מול העולם, אבל הוא כבר למד להסתיר.

ז'ניה, אוקראינה 2005. עבודה של חלבין. איפה עבור הגבול?

מצד שני, איפה באמת עובר הגבול? האם זה בסדר לצלם את הילדה בבגד הים הוורוד, שחושף את מעלה הירכיים ומבליט התחלה רכה של שדיים? והאם השאלה הזו רלבנטית כיום יותר משנות השמונים והתשעים? במציאות שלנו הפגיעה קיימת בכל מקום, וכבר אי אפשר לספר לילדים אגדות על עולם נפלא, אבל אם כך לא יהיו יותר גבולות אתיים? הרבה שאלות עולות מתוך הצילומים. בכל אופן, מה ששומר על האיזון הנכון הוא שהפרויקט שלה אינו מתמקד בילדות, אלא באנשים בכלל. .

מי שנשאר קשור בנימי נפשו לעולם הישן, ימצא אותו במדינות ברית המועצות לשעבר

; אנשי הקרקס, האתלטים, הבלרינות הקטנות, כל אלה קשורים ברומנטיקה של תרבות המערב. החיים שלהם נמצאים תמיד בפריפריה, במצב של תנועה ממקום למקום, באנטיתזה לבורגנות השבעה, מחוץ לחוקי המהוגנות. היופי והקושי מופיעים בצילומים של חלבין במינון נכון. כזה שמשאיר את הצופה סקרן, מציץ, אבל גם מכיר את הנפשות האלה. כולם נראים Strangely Familiar.

Strangely Familiar, מיכל חלבין במוזיאון תל אביב, אוצרת: נילי גורן