במאי צללים

מארק קארו אמנם לא הצליח כמו שותפו הוותיק, ז'אן פייר ז'נה, אך הוא מעדיף להישאר בשוליים ולא להתפשר. "כשאני עושה סרט, חשוב לי שזה יהיה משהו שארצה לצפות בו", הוא אומר

דרור עמירפורסם: 16.10.08 , 09:22

בשנות ה-90 המוקדמות, די היה בשני סרטים על מנת להזניק את ז'אן פייר ז'נה ומארק קארו, עד אז צמד יוצרי אנימציה צרפתים כמעט בלתי-מוכרים, לצמרת העשייה הקולנועית באירופה. הראשון, "דליקטסן", יצא ב-1991 וקטף ארבעה פרסי סזאר. השני, "עיר הילדים האבודים" מ-1995, זיכה את השניים במועמדות לפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן של אותה שנה. בשני הסרטים, שילבו השניים באופן ייחודי בין אלמנטים של אגדות ילדים לבין אימה וסוריאליזם.

"היה לנו הרבה מזל", מספר מארק קארו, ששוהה בימים אלה בישראל כאורח כבוד בפסטיבל אייקון. "כשהתחלנו לעבוד יחד עשינו כמה סרטים קצרים וכתבנו גם תסריט לסאטירה לילדים, אבל אף אחד לא רצה לממן אותה. אבל אז כתבנו את 'דליקטסן', מצאנו מימון והפקה, והסרט הצליח מעל למצופה - מה שאיפשר לנו לחזור לרעיון הקודם שלנו, שלימים הפך ל'עיר הילדים האבודים'".

אחרי שני סרטים מצליחים באורך מלא וכמה סרטים קצרים, השניים החליטו על הפרדת כוחות. "כשאתה עובד עם שותף קבוע, אתה נוטה להזניח רעיונות שאתה יודע שלא ימצאו חן בעיניו", מספר קארו. "וכך זה היה גם במקרה שלנו. לאחר 'עיר הילדים האבודים' החלטנו להתפצל ולפתח את הפרויקטים האישיים שלנו. נראה שלז'אן פייר היה קצת יותר מזל ממני".

"דליקטסן". אז הם עלו על הגל

ואכן, מעמדו של ז'נה רק התחזק מאז שנפרדו השניים: מיד לאחר "עיר הילדים האבודים" הוא התפנה לביים את החלק הרביעי בסדרת "הנוסע השמיני", וב-2001 זכה להצלחה מסחררת עם הקומדיה הרומנטית "אמלי". קארו, לעומת זאת, שמר על שקט יחסי ולא ביים סרט קולנוע נוסף עד "דנטה 01", שיצא השנה וינעל את פסטיבל אייקון.

הולך בדרכו

הצפייה ב"דנטה 01" מבהירה מדוע דווקא ז'נה הצליח לחדור למיינסטרים הקולנועי, בעוד קארו נותר עמוק בשוליים. לא מדובר דווקא בפער איכותי, אלא בפער סגנוני. סרטו החדש של קארו הוא מותחן מדע בדיוני מצמרר, מעורפל מאוד ובעיקר רחוק שנות אור ממה שאנו רגילים לראות על המסך.

"ז'אן פייר אמנם הצליח יותר, כי הוא יותר קרוב למיינסטרים. אבל מצד שני, הוא גם עשה את מה שהוא רצה לעשות. הוא לא עשה סרטים רק בשביל הכסף", טוען קארו. "אני מאוד אוהב את 'אמלי', אבל זה פשוט משהו שלא הייתי יכול לעשות. אני לא יודע לעשות כאלה דברים. כנראה אני באמת קצת אפל יותר". את הסיבה להעלמותו מהנוף הקולנועי, קארו מסביר בכך שהוא לא איש של פשרות. "אני מניח שהיה לי קל יותר לגייס תקציב לקומדיה, אבל אני פשוט לא מסוגל לעשות את הדברים האלה", הוא אומר. "כשאני עושה סרט, חשוב לי שזה יהיה משהו שהייתי נהנה לצפות בו".

"דנטה 01". הרעיון נבע משיקולים תקציביים

עלילת סרטו החדש מתרחשת בתחנת חלל נידחת, שמשמשת כבית כלא לקבוצה מצומצמת של אסירים מסוכנים. הרעיון הבסיסי לעלילה נבע, כך הוא טוען, בעיקר משיקולים תקציביים. "חיפשתי רעיון שיהיה לי קל להפיק - משמע, לוקיישן אחד ומספר מצומצם של דמויות. מכאן הגעתי לרעיון של בית כלא. כחובב קומיקס ומדע בדיוני, נראה היה לי מתבקש שהכלא ימוקם בחלל החיצון", מסביר קארו. אל מלאכת כתיבת התסריט הצטרף פייר בורדאז', אחד מסופרי המדע הבדיוני הפופולריים ביותר בצרפת.

השם, כמו אלמנטים רבים המשולבים בסרט, נושא עימו משמעות סימבולית חזקה. "ישנם שמות ומושגים שמעוררים בכל צופה אסוציאציות חזקות, לא משנה מאיזה רקע הוא מגיע", הוא מסביר. "'דנטה' הוא אחד מהם. זה שם שמיד מעלה אסוציאציות של גיהנום. גם שמות הדמויות בסרט נושאות איתן משמעות סימבולית - כמו למשל 'סזאר', 'בודהה', וכן הלאה. בהתחלה בכלל תכננתי לקרוא לסרט 'דנטה 21', אלא שחבר, ששמע את השם, חשף בפניי את העובדה שישנה איזו להקת מטאל ברזילאית (להקת ספולטורה - ד"ע) שהשתמשה באותו שם לאחד מאלבומיה. על מנת למנוע בלבול, החלפתי את המספר 21 ב-01. כך, אם זה יצליח", הוא אומר, חצי בהומור, "אוכל לעשות גם את 'דנטה 02' ו'דנטה 03'".

אבל קשה להאמין שקארו באמת ובתמים מאמין בהצלחה המסחרית של סרטו החדש. בצרפת, הוא מודה, הסרט לא ממש זכה לאהדה לה פילל. "אני חושב שאם זה היה סרט יפני או אנגלי, אף אחד לא היה מרים גבה. אבל אנשים בצרפת לא רגילים לראות מדע בדיוני מתוצרת מקומית, זה די נדיר".

"דנטה 01". הצרפתים לא רגילים למדע בדיוני מקומי

ומה שאנשים לא רגילים לראות, הוא טוען, לא קל להם לקבל בפתיחות. "בשנים האחרונות נוצרה תופעה שאנשים מגיעים לקולנוע כשהם מצפים למשהו מאוד מסוים, ואם הם לא מקבלים בדיוק את מה שציפו לו, הם מתאכזבים", אומר קארו. "אני אוהב דווקא כשסרטים מפתיעים אותי, וככל שהציפייה נמוכה יותר, קל יותר להיות מופתע. אני חושב שכשאדם הולך לקולנוע, הוא צריך לקחת סיכון כלשהו, סיכון שהוא חלק מהותי מהנאתו מהסרט. אבל כיום, אנשים מגיעים לקולנוע מתוך כוונה ברורה - הם רוצים לפחד, או שהם רוצים לצחוק, או משהו כזה. אולי בגלל זה סרטים שאין להם ז'אנר מוגדר מצליחים פחות".

אולי זה נובע מהעובדה שקשה יותר לשווק סרט שאין לו ז'אנר מוגדר.

"כן, זה נכון, אבל כיום זה מגיע למצב אבסורדי לחלוטין - הרי השיווק אמור לשרת את העשייה הקולנועית, לא להכתיב לה את הדרך. אולי עדיף פשוט לוותר על כל התוויות האלה, על החלוקה האובססיבית הזו לז'אנרים".

פנים מוכרות

בצוות השחקנים של "דנטה" ניתן למצוא גם כאלה שעבדו עם קארו בשנות ה-90 - כשהבולט ביניהם הוא דומיניק פינון, שכיכב בתפקיד הראשי ב"דליקטסן" ושיחק בתפקיד כפול - או ליתר דיוק, משוכפל - ב"עיר הילדים האבודים". ב"דנטה", פינון מגלם את דמותו של סזאר, מנהיגם האכזרי של האסירים. "דומיניק הוא סוג של פֶטיש שלי", חושף קארו. "מכיוון שאני מגיע מתחום הציור, אני מאוד אוהב שחקנים עם פנים מפוסלות ודומיננטיות מאוד, כמו שלו".

לא מפתיע, אם כן, שקארו היה גם מי שיזם את ליהוקו של רון פרלמן האמריקאי לתפקיד הראשי ב"עיר הילדים האבודים". "ראיתי אותו ב'קרונוס', סרטו הראשון של גיירמו דל טורו, ומיד ידעתי שהוא האדם המושלם לתפקיד", הוא מספר. "אבל ז'אן פייר והמפיק כל הזמן אמרו לי, שמכיוון שהוא שחקן אמריקני זה יהיה מסובך ויקר יותר. אז המשכנו לחפש שחקנים בצרפת, באנגליה ובספרד, ומפעם לפעם הצעתי שוב שניקח אח פרלמן לתפקיד. בסוף זה הצליח - פגשנו אותו בניו יורק, והוא מאוד התלהב מהרעיון ושכנע את כל הנוגעים בדבר שהוא אכן מתאים לתפקיד.

פרלמן ב"עיר הילדים האבודים". קארו סירב להיכנע

"מה שמצחיק הוא, שכשפגשתי אותו לבסוף, הוא היה מאוד מטופח ומגונדר - עם שפם מעל שפתיו וסיגר בפה. הייתי צריך לדמיין כיצד הוא יתאים לרישומי הדמות שהכנתי עוד ב-1982".

כל רעיון שיש לך מתחיל ברישום?

"כן, כל רעיון שעולה לי בראש - אני חייב לצייר אותו, ראשית כל. יש אנשים שבשבילם זה מילים, אצלי זה רישומים. מובן שלא תמיד זה מסתדר: כשדמיינתי את תחנת החלל של 'דנטה', למשל, חשבתי דווקא על צורה של 'אורובורוס' - נחש הבולע את זנבו. אבל המפיק מיד אמר לי שזה יקר מדי, ועדיף להסתפק בצורות עם צלעות ישרות. אז התחנה עוצבה במקום זאת בצורה של צלב. אבל הרבה פעמים, יש לי רעיון ממש חזק לסצנה מסוימת או לשוט מסוים, וכשאני רואה את הסרט לראשונה על מסך גדול, אני מגלה שזה דומה מאוד לחזון המקורי".

זה בטח היה פשוט יותר, מהבחינה הזו, כשהכל לא היה ממוחשב.

"כן, כמובן. למרות שבמקרה של 'דנטה', התחנה אמנם נעשתה באמצעים ממוחשבים, וכך גם כמה אפקטים נוספים, אבל הסט עצמו אמיתי לחלוטין. אבל אין מה לעשות, דברים השתנו. אני חושב שאם הייתי עושה היום את 'עיר הילדים האבודים', לא היו נותנים לי באמת לבנות את כל הלוקיישנים האלה בשטח".

אתה חושב שזה שינוי לטובה או לרעה?

"לרעה. לפעמים זה נעשה היטב, אבל הרבה פעמים רואים שזה ממוחשב. אני משתדל לשלב, כך שהצופה לא יוכל להבחין בין אפקטים ממוחשבים לאפקטים 'רגילים'. צריך תמיד שהצופה ישאל את עצמו איך זה נעשה. מהבחינה הזו, מלאכתו של הבמאי דומה לזו של קוסם - אם הצופה רואה את הטריק, הקסם הולך לאיבוד".