שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    קונכיה
    יותר מ-200 סיפורים קצרים נשלחו ל-ynet במסגרת תחרות אגדתא, הנערכת בשיתוף עם בני עקיבא. שלושת השופטים - אריאנה מלמד, אמונה אלון ומיכאל שיינפלד - בחרו את חמשת הטובים שבהם, ובקרוב תוכלו לבחור את שני המנצחים שיזכו במלגות לסדנאות כתיבה. קבלו את הסיפור השלישי

     

    פעם כשסבתא באה לבקר, נָתַנּוּ לה קונכיה ענקית מנומרת שמצאנו על שפת הים. סבתא התרגשה והציעה לנו לשמור אותה לעצמנו, אבל אמרנו לה שמה הבעיה, יש אצלנו אלף קונכיות. סבתא הסיעה את הקונכיה עד הבית שלה בירושלים, ושמה אותה על המדף שמעל הפרימוס העתיק. לא התעסקנו בה מאז, אבל בני הדודים עומדים בתור בכל פעם כדי להאזין בדממה לרחש הגלים האצור בתוכה, מוקסמים.

     

    כשסוף סוף החליטו ההורים שלהם שאפשר לנסוע אלינו, יצאנו וחִכִּינו להם יחפים מחוץ לדלת. הילדים נִשְׁבּוּ מיד. ההורים הסתכלו קצת מסביב, אמא מזגה לימונדה, והם נרגעו. אחרי ארוחת הצהרים הרשו לילדים להצטרף אלינו לאיסוף צדפים בחוץ. הראנו להם את שפת הים, עזרנו להם למצוא קונכיות, אבל את הסודות של החוף לא גילינו. אותם אנחנו שומרים לעצמנו.

     

    כבר שנים אנחנו ממלאים את שעות הצהריים בצדפים, ולא משתעממים. אוֹרי הקטן הכי אוהב את הזעירים, ומגיע לשיאים חדשים בעזרת כולנו. טליה נוצרת בדבקות את העדינים בעלי השפה המתולתלת. חגי ואֵלִיָּה אוספים בעיקר צדפים עם חורים, ומרכיבים שרשראות שמצלצלות לפני שנכנסים לחדרם. אבל כולם יודעים שאני המומחה במציאת קונכיות שוות. ענקיות, עם חברבורות, מעוצבות להפליא על ידי אלֹקים בעצמו.

     

    בכל יום אחרי שאנחנו מסיימים ללקק את הצלחות, אמא אפילו לא מספיקה לגעור בנו שעזבנו ככה את השלחן, וכולנו רצים החוצה. שולחים מבטים מיומנים לאיזור "שלנו". תמיד אנחנו מתווכחים כמו ידענים איפה חלקת החוף הכי טובה לאיסוף, אבל כל אחד ממשיך להיות נחרץ בדעתו.

     

    אחרי שכל אחד חִפֵּשׂ קצת ומצא קצת, אנחנו מתאספים ויושבים עם השלל בין הרגלים על החוף שמאחורי הבית. שולחים בִּדממה עיניים שבעות אל המים שלא נגמרים, מאזינים לָאדוה המרטיטה או לגלים הסוערים, וטוב לנו. אחר כך חוזרים הביתה.

     

    בחדר הילדים אנחנו מגלישים את הצדפות אל תוך ארגז העץ שאבא בנה לנו. מתחת למיטה שלי הן מתענגות על האפלולית ומרגישות בטוחות. כשאנשים שואלים אותנו בהערצה את השאלה הממוחזרת איך זה לגור שם, מתחשק לי תמיד להגיד להם שלגור ליד הים זה לגור ליד משהו שלא נגמר. אבל מי מעז להיות כזה רגשן.

     

    בכל בוקר, עוד לפני התפילה, אני רץ זקוף ויחף לחוף הלבן. הוא מחביא את הקונכיות הכי נדירות, אבל צריך להתמצא כדי למצוא אותן. צריך גם לדעת איך לטפל בהן. לא קל להן להיחשף פתאום לאור ולא קל להישרט פתאום ברוח. אני מעביר אותן למחסה בטוח וממשיך לתור הלאה, אל הקונכיה שתהיה הקונכיה. תמיד אני מחפש אחר קונכית חיי.

     

    אני יודע שזו שאצל סבתא היא היפה ביותר שמצאתי עד עכשיו, אבל ממשיך לחפש, כי את הקונכיה שתהיה קונכית חיי אני חייב לשמור אצלי, ואני רוצה לכמוה אליה עוד קצת. להיות יותר גדול כשאמצא אותה, יותר מבין. אני מחפש, והיא מחכה לי. איפשהו.


    כל זה היה לפני הסערה.

     

    גם בשנה ההיא, כשבבית-הכנסת ובמכולת ובַדרך לַמתקנים כולם עמדו והתווכחו - אנחנו לא הפסקנו לאסוף. כרגילים ובקיאים היינו רצים לחלקות שלנו, שזופים וכבר לא שמים לב להרגשה המתוקה שמגע גרגרי החול מעורר בכפותינו. כאילו כלום המשכנו ללקט בחיבה צדפים וקונכיות, מבריקים אותם היטב ומגנים עליהם. מפני שעלינו לא הגֵנו.

     

    הים היה אז רגוע, יותר מתמיד, מנסה לתת לנו עוד כמה משחקי גלים, עוד כמה דקות של רוך. נותן הסואה לעוד כמה דמעות. אחרי ארוחת צהריים קשה לעיכול ביום האחרון, הילדים קמו ויישרו את בגדיהם. כולם הסתכלו עליי, ובלי לשאול החלו להתקרב אל הדלת האחורית, אל החופים שלנו.

     

    "היום לא. לא אוספים מזכרות", דקרתי ישר את הכוונות שלהם. אסור שזו תהיה הודאה.

     

    לא אוספים. בשעת הדמדודים כבשו את דרך הטבע שלנו שורות של חיילי-אבן. לא סגרנו קצוות. לא ארזנו את הצחוקים המטורפים, את השקט ששתקנו במיטות, את הדמעות היחידות של אבא. ישבנו על הספה נמסים מאין אונים, וחכינו לקרב.

    בדרך לאמבטיה למחוק את הדמעות מהפנים, טליה עצרה אותי, רועדת.

     

    "את הארגז אני לוקחת. אל תגיד לי לא לארוז. אני חייבת".

    בא לי להגיד שלא. מאז שהים הוא משהו שכן נגמר, אני מתעקש.

    אבל שתקתי. נפלתי עליה, מחבק חזק וכמעט חונק מרוב זעם והקלה.

      

    מלאים עד אפס מקום אבל ריקים עד תום הועפנו לתוך האוטובוס. לאט לאט, כמו פליטים, מצאנו זה את זה וישבנו מפוררים על ספסליו. אבא ליד אמא, אורי נרדם על שניהם, חגי ואליה מאחור, טליה ואני. על גבי ילקוט כבד עם כמה חפצים מדולדלים, ועל ברכיה הכבר-לא-רועדות של טליה תיקה האישי.

     

    הנוף חולף. אין לי כח להסתכל עליו. אין לי כח להצטרך לזכור אותו.

    מחסום הכניסה, היציאה, מצליח להפתח לקראתנו בקושי, וזהו, אנחנו---

     

    "לא!" צורחת פתאום טליה. האנשים המתים שבאוטובוס מתעוררים במעט תקוה לשמע אות החיים הזה.

    טליה לופתת את היד שלי וזרועהּ המלבינה מפחידה אותי. נורא.

    "מה?" אני מכריח אותה לענות. והיא אומרת, לאט לאט:

    "שכחנו את הארגז".

      

    בסלון של סבתא שומעים כבר גשם, אבל כל הילדים עומדים בשורה ארוכה כדי להקשיב לקונכיה. אורי הקטן עוצם עיניים כמו מלאך ומאזין לחלל החשוך. חגי עושה כאילו לא איכפת לו אבל הלב שלו מתכווץ בפנים, אני רואה. אליה מקשיב מרוכז-מרוכז כדי לשמוע עוד משהו חוץ מרחש של גלים, ואפילו טליה, כשהיא חושבת שאני לא רואה, חוטפת את הקונכיה ומקשיבה לה למשך דקה של ייסורים. מתנחמת על האחרות ועל הכל.

     

    רק אני לא נוגע בה. לא צריך קונכיה יפהפיה כשאני בעצמי קר וקשה מבחוץ, מגולגל פנימה אל חושך. לא נוגע בה, כי היא צורבת לי את המחשבה ומעלה לי לגרון דמעות שאין לי כח לבכות. אני אוהב אותה ושונא לראות אותה. חולם עליה וקם מבועת.


    ביום השנה לרצח הגוש ישבנו כולנו מול הטלויזיה של סבתא, מוכנים לטבוע שוב בים.

     

    אמא כבר התקרבה לסוף חבילת הטישו שטליה הכינה על השידה; אבא משך כל הזמן באף ואמא לא העירה לו. חגי ואליה הצטופפו בכונה על כסא אחד והסתתרו אחד מאחורי השני, אורי פרץ פתאום בבכי היסטרי כשראינו שוב איך מחריבים לנו

    את התקווה האחרונה, וטליה הרשתה לדמעות שלה לזלוג על הלחיים.

     

    אני בהיתי מול המסך סובל מרוב אטימות. חָרַבְתִּי.

     

    פתאום, מתוך מערבולת של משהו חזק, של חול וים, קמתי מהספה והתחלתי לרוץ לסלון. עצרתי את עצמי לפני הדלת, חונק במאמץ את הצעדים שרצו להעיף אותי קדימה. פסעתי לאט. לאט. לאט.

    הזרוע שלי התאבנה אבל הכרחתי אותה להתרומם. הקונכיה חכתה לי. רק לי.

      

    רטוב כולי מדמעות ישבתי על הכורסא, וקונכיית חיי צמודה לי ללחי ומקררת.

    הקשבתי למנגינה שלה, והיא הקשיבה לשלי. אדוותה רחשה חלושות והִוותה לי המית ים;

    גרגרי חול שהצלתי מבין פיתוליה הִוו לי את חופי הלבן;

    הימים שלפני שנה חזרו אלי כמו גלים מתחננים, ואני בכיתי.

     

    סיפורי אגדתא:

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים