שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    רק לא להחזיר את החיים בעכו למסלול
    המסלול בו נתונים תושבי הערים המעורבות הוא מעוות. יש למנף את מקרה עכו כדי להתמודד באופן מעמיק עם הבעיות

    "אירועי עכו" החרידו את העיר משלוותה המדומה, שלווה שהתנהלה על בסיס רעוע. יתכן בהחלט כי טובת הכלל תהיה שהחיים בעכו לא יחזרו למסלולם. צריך פשוט לשנות את המסלול.

     

    בספרו החשוב "עור שחור, מסכות לבנות", כותב פרנץ פנון (1925-1961), פסיכיאטר ופסיכואנליטקן צרפתי: "אין טעם להילחם בגזענות אם לא מבהירים תחילה את ההשלכות של הדיכוי שמפעילה התרבות השלטת, דיכוי הפוגע בקהילות, בפוליטיקה, בתרבות אך גם בהווייה הנפשית". אילו היה פנון נדרש לתת משמעות לאירועים הללו, היה שולל באופן מיידי את היותן "תאונה או קפריזה פסיכולוגית". הוא היה קובע באופן ודאי כי מדובר "במערכת תרבותית של דיכוי".

     

    נראה כי הציבור היהודי טרם הפנים את העובדה שהפוליטיקה של הכוח ותרבות ההגמוניה אינה מועילה, וכי הרוב לא יוכל להשליט את רצונו באופן מתמשך כדי למחוק את זהותו של המיעוט היליד בארץ. עכו אינה מקום בו הערבים מודרים, מופלים ומדוכאים בלבד, אלא היא מקום שמתנהל בו מאבק מתמיד על המרחב בין יהודים וערבים. לעיתים זה מתבטא ביכולתם של הערבים להציב שלט הנושא את שם העיר בערבית במבואותיה, לעיתים אחרות בהשמעת כרוז התפילה בערבית ברמקולים

    כדי לקרוא לאנשים לסיים את יום צום הרמדאן בזמן ולפעמים דרך מאבקם של התושבים הערבים לזכותם לדיור הוגן.

     

    בינתיים, הרוב היהודי עדיין מכור לתרבות ההגמוניה ולפרקטיקה העיקרית שלה, הדיכוי. לכן, בימים הקרובים יתגלו וייחשפו היבטים, צורות ודרכי ענישה חדשים כמו החרמה בפועל של בתי עסק ערביים, ביצוע מעצרים נוספים, הגשת כתבי אישום, פיקוח ומעקב אחרי פעילים והסתה נגד המהיגות המקומית והארצית. צפוי גם כינוי הערבים כאילו הם כוחניים, פרימטיבים והפוגעים ברכוש הציבור.

     

    אבל עכו לא לבד. יש עוד שש ערים כמותה המכונות "ערים מעורבות", בהן חיו עד 1948 קהילות פלסטיניות חזקות ושורשיות, ונותרה בהן שארית הגירוש. מצבם של התושבים הערבים בעכו משקף את מצבם של הערבים גם ביפו, רמלה, לוד וחיפה. בעשור האחרון נוספו להן נצרת-עלית, כרמיאל. התושבים שם אלה חשופים לניסיונות מתמידים לגירוש באמצעים שונים, רובם מערכתיים. הם נמצאים בתחתית הסולם הסוציו-אוקנומי, סובלים מאבטלה, עוני, מחסור בבתים, בקרקעות, ונתקלים במדיניות של אפליה כפולה הן מטעם השלטון המרכזי והן מטעם השלטון המקומי.

     

    הערים המעורבות הן משטח מגע בין יהודים לערבים בישראל ויש לו השפעה על כלל היחסים בארץ. אי אפשר להסתפק ב"חיים זה לצד זה" ויש להפוך אותן לערים משותפות באופן אמיתי, בהן יחושו הערבים חלק אינטגרלי מן האוכלוסיה ושותפים בעיצוב עתידה, ולא "בעיה" שצריך להתמודד איתה. הממשל המרכזי חייב להמריץ את הממשל המקומי בערים אלו ולתת לו את הכלים לבנות את הקהילות המשותפות על בסיס יציב.

     

    בצד שינוי מערכתי ביחס אל התושבים הערבים בערים המעורבות, אחד הצעדים הראשונים יהיו למנוע חדירתן של קבוצות חורשות רע. דוגמא כזו היא הישיבה בהנהגתו של יוסי שטרן שננעצה בליבה של עכו דווקא בשכונת וולפסון, המיושבת ברובה על ידי ערבים, שהתמקמה שם לפני כחמש שנים. ישיבה זו מעוררת בכוונה תחילה התנגדות וזעם בקרב התושבים הערבים.

     

    אין לקבל התנהגות אלימה של התושבים הערבים, כשם שיש לדחות את האלימות של התושבים היהודים. ההבדל הגדול בין אלימות זו לבין זו הוא, שהאלימות של היהודים נתמכת בידי אותה הגמוניה של דיכוי עליו כתב פרנץ פנון. הגזענות כלפי הציבור הערבי בישראל מתבטאת בדברי מנהיגים יהודים בכנסת. בכך שהמייצג המובהק ביותר של תוכנית הטרנספר אף כיהן כ"שר לענייני האיומים האסטרטגיים", כאילו אזרחי המדינה הם האיום.

     

    אירועי עכו עוררו באופן מיידי את הזכרון הקולקטיבי הפלסטיני, אודות מה שהתרחש לפני שמונה שנים בנצרת ביום כיפור. תושבי "נצרת עלית" היהודים תקפו את התושבים הערבים, מה שגרם להריגתם של שני צעירים ערבים על ידי כוחות המשטרה. לכן אין להתפלא כשהתושבים הערבים יצאו להגן על עצמם משנודע להם שתאופיק ג'מאל נהרג - שמועה שהתבררה מאוחר יותר כלא נכונה. הסימבוליות שבעיתוי, ובמיוחד בצמידות לציון שמונה שנים לאירועי אוקטובר 2000, וסגירת תיקי החקירה על ידי היועץ המשפטי נגד השוטרים היורים, בנוסף לכך שהממשלה מתנערת מחובתה מיישום המלצות ועדת אור הקשורת לזכויות המיעוט הפלסטיני - יצרו כעס שעלול להתפוצץ בכל זמן ובכל מקום.

     

    אירועי עכו הם כנורת אזהרה לממשלה, אבל באזהרה אין די. על המנהיגות המקומית והארצית הערבית להגיש תוכנית מפורטת שתכלול את כל הדרישות והצרכים של הציבור בערים המשותפות, כי אסור "שהחיים יחזרו למסלולם". המסלול היה מעוות ושגוי, וכל הרגעה זמנית בלי התמודדות מעמיקה, מקיפה ושיטתית עם הבעיות האמיתיות, עלולה להעלות את מפלס התסכול והכעס, מה שיוביל באופן ודאי למלחמת אזרחים.

     

    עו"ד עלי חיידר הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים