לולי ילדים בלבד

ערוץ לולי נועד לתינוקות ופעוטות. לא להורים של תינוקות ופעוטות. אבל הורים של תינוקות ופעוטות נאלצים לחיות איתו כסוג של שומר מסך קיומי. חומרים עבור תינוקות ופעוטות הם החומרים הכי תמימים, ידידותיים, בהירים ובעיקר - הכי קליטים.

הם נכנסים לך למוח בלי בעיות, כמו סוג של חיישנים מתקדמים, מנקים אותו מכל מה שמצוי בו, ומציפים אותו כמו דייסה. בקיצור, כשאתה ער ומשגיח על הילדים, אתה נאלץ לצפות בלולי, תוך כדי שאתה עושה דברים אחרים במרחב (כמובן, דברים שקשורים בילדים עצמם: להכין להם חביתה בשביל שיהיה מה לפזר בין רווחי הספה, להביא להם מים כדי שיהיה מה לשפוך על הכביסה הנקייה, ולארגן להם קינוח בדמות בננה כדי שיהיה מה להשליך לאסלה).

קוקו הארנב (בתמונה ללא גולי הגמל). איפה החבר המסתתר, לעזאזל?

בצורה חיננית אך שיטתית אתה סופג את ליאורה שלזינגר (סוג של אייקון, מעין נינט טייב של עולם הפעוטות) שרה בקולה הפדגוגי רך "מי יודע מה יש לי בתיק?", וחוזרת שוב ושוב על המשפט הזה. אתה מוצא את עצמך מנחש: יש לה בקבוק בתיק. לא, יש לה שעון בתיק. לא, זה פרק אחר, יש לה מפלצת בתיק! אחר כך מגיע "קוקו הארנב", ארנבון קטן ונחמד כדברי השיר. הקונספט, או שמא נומר "הפורמט" של קוקו הארנב הוא פשוט: כל פרק מגיע חבר אחר לשחק עם קוקו הארנב, פעם זה גולי הגמל, פעם זה בני הקוף, בעונה הבאה זו אולי תהיה קריצי הקרצייה.

בניגוד לחיות שמתחלפות, השירים של קוקו נותרים אותו דבר. זאת אומרת, מתפמפמים לך למימברנה. לא פעם אתה מוצא את עצמך שר במקלחת את "קוקו הארנב מחפש את החבר, איפה הוא, איפה הוא, היכן הוא מסתתר, מי יודע?" בסגנון ערן צור עם חיקויים של עוויתות הבס שלו, אחר כך מלביש על קוקו גיטרות דיסטרושניות, קצב תופים מסחרר ושירת דאת' מטאל אפוקליפטית. זו דרכך להילחם בדייסה המציפה את מוחך. בכל אופן, להורות עצמה יש כמה סימפטומי טלוויזיה משונים.

הטלטאביז. הכותב מחבב

בערב, אחרי ש"תייקת" את הילדים במיטותיהם, שגמרת את כל חובותייך לכאורה, אתה מתיישב מול הספה, מתחיל לזפזפ בין ממלכות ריאליטי מבישות ושידורים חוזרים של דרמות מסוף הניינטיז, ואתה לא מוצא את עצמך. לפעמים, בחשאי, השלט פתאום נעצר על ערוץ לולי. בהתחלה אתה חושב שזה סוג של הרגל, הרי אתה רגיל להגיע לשם, לעצור, לבדוק מה קורה (מה כבר יכול לקרות? אלה הרי אותם שידורים בלופ אחרי לופ) ואז לומר לילדים "אולי די.וי.די?".

אבל רגע, הילדים מתוייקים במיטותיהם. מה אתה בדיוק עושה? תציץ קצת על האח הגדול, תבדוק סוף סוף מי זה הבובליל הזה שכל המדינה מדברת עליו. תסתכל קצת על החדשות, תראה מה קורה בבורסה. תראה אפילו ערוץ הקניות, הרי כל אחד מתפתה פעם אחת בחייו לקנות משהו מערוץ הקניות, לך זה עוד לא קרה. אבל לא, אתה בוחר בלולי. קשה לך להודות בזה, אבל אתה די מחבב את הטלטאביז, וגם את הגן הקסום.

אין שם הרי עלילה, אלו בעיקר הצבעים הרכים, התפאורה האינפנטילית, האובייקטים האלה שאמורים להיות חלליות מיניאטוריות והיצורים שיודעים להגות במקרה הטוב רק הברה אחת. 

אתה מתרץ זאת שמדובר בשומר מסך, הנה אתה לוקח ספר ליד, הנה אתה אוכל ארוחת ערב, הנה אתה עושה משהו, לא? אז זהו, שלא! אתה צופה ב"גן הקסום", אתה שולט בעולמם של הדובליבונגים, של הטופטיפונים, של ההאוסים, של מקה פקה ואופסי דייזי. אתה שר בחדווה את "כן, אני הוא איגל פיגל". למה דווקא הגן הקסום? אתה שואל את עצמך, ואתה יודע את התשובה. מצבך הפיזי מנטלי דומה מאוד ליצורי הגן הקסום. הם רק אוכלים, ישנים, מתגלגלים (בשפת סופר נני זה "משתובבים") וחוזרים חלילה. אתה מרגיש שזה משקף היטב את מצבך בשעה זו של הערב. בנוסף, כמה היית רוצה להצטרף אליהם, אפילו רק לרגע. ערוץ לולי נועד לתינוקות ופעוטות. לא להורים של תינוקות ופעוטות. לא נורא, אתה לא בפיפלמיטר.