שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משחק הדמעות
    "וכל אימת שהתקרב אליו נפל צל אפל על רוחו, להזהירו מפני עת אשר עוד נצפּנה בחיק העתיד, ובה יבוא עליו חורבנו מיד טורגון". פרק מתוך "ילדי הורין" של ג'.ר.ר טולקין, שיוצא עכשיו בעברית

    אין להכחיש כי רבים מאוד מקוראי שר הטבעות אינם מכירים כלל את אגדות ימי קדומים (אשר ראו אור בעבר, במתכונות שונות, בסִילְמָרִילִיוֹן, בסיפורים שלא נשלמו ובהיסטוריה של הארץ התיכונה), או אולי רק שמעו את שמען, כסיפורים מוזרים וקשים לעיכול במתכונתם ובסגנונם.

     

    משום כך סברתי זה זמן רב כי ראוי להציג לפניהם את הגרסה הארוכה של אגדת ילדי הוּרִין כפי שכתבהּ אבי, כיצירה העומדת ברשות עצמה, בין כריכות משלה, עם התערבות מועטה ככל האפשר מצד העורך, ומעל הכול כסיפור עלילה רצוף, בלי פערים וקיטועים - ובלבד שאפשר לעשות זאת ללא עיוות וללא שינוי, אף-על-פי שאבי השאיר אחריו חלקים שונים מהסיפור במצב רחוק מאוד משלמוּת (מתוך ההקדמה של הספר, כריסטופר טלקין, בנו של ג'.ר.ר טולקין, שערך את הספר).

     

     

    קרב הדמעות לאין-מספר

    שירים רבים עוד ישירו העֲלָפִים וסיפורים רבים עוד יספרו על נִירְנֵית אַרְנוֹידִיאָד, קרב הדמעות לאין-מספר, שבו נפל פִינְגוֹן וכמש פרח האֶלְדָר. אילו שבו וסופרו כולם, לא היו כל ימי האדם מספיקים לו לשומעם; לכן יסופר כאן רק באותם מעשים אשר השפיעו על גורלם של בית הָדוֹר ושל ילדי הוּרִין האיתן.

     

    זמן רב צבר מֵידְ'רוֹס את כוחותיו ככל אשר עלה בידו, והועיד יום, הוא בוקר מחצית הקיץ. ביום ההוא קידמו חצוצרות האֶלְדָר את פני השמש העולה, ובמזרח הוּנף נס בני פֵאָנוֹר; ובמערב - דִּגלוֹ של פִינְגוֹן מלך הנוֹלְדוֹר. אז השקיף פִינְגוֹן מעל חומות אֵיתֶל סִירִיוֹן, וצִבאותיו נערכו בעמקים וביערות שבמזרח אֶרֶד וֶּתְרִין, נסתרים מעיני האויב; אך הוא ידע עד כמה גדולים היו.

     

    כי כל הנוֹלְדוֹר אשר בהִיתְלוּם נקבצו אליו, ואליהם נוספו עֲלָפִים רבים מהפָלָס ומנַרְגוֹתְרוֹנְד; והיה עמו צבא גדול של בני-אדם. לימינו היה צבא דוֹר-לוֹמִין ובראשו הוּרִין ואחיו הוּאוֹר במלוא גבורתם, ואליהם הצטרף הַלְדִיר איש בְּרֵתִיל שאר-בשרם ועמו רבים משוכני היערות. אז השקיף פִינְגוֹן מזרחה, ובעיני העֵלֶף שלו ראה במרחק רב אבק ובוהק פלדה ככוכבים בערפל, וידע כי מֵידְ'רוֹס יצא לדרכו; ולבבו רם בקרבו.

     

    אז נשא עיניו לעבר תַנְגוֹרוֹדְרִים, וראה ענן קודר מכסה את הפסגות ועשן שחור מיתמר מעלה; וידע כי ניצתה חמת מוֹרְגוֹת, והוא יצא לקבל את אתגרם, וצל של ספק ירד על לב פִינְגוֹן. אבל ברגע ההוא עלתה הקריאה, ועברה עם הרוח מדרום, מעמק לעמק, ועֲלָפִים ובני-אדם נשאו קולותיהם בפליאה ובשמחה. כי טוּרְגוֹן, אשר לא נקרא ואשר איש לא ציפה לראותו, פתח את שערי גוֹנְדוֹלִין הנעולים, ובא בראש צבא בן עשרת אלפים, ולכולם שריון נוצץ וחרב ארוכה, ויער חניתות הסתמר מעליהם.


     

    ועת שמע פִינְגוֹן מרחוק את חצוצרתו הגדולה של טוּרְגוֹן, הסתלק הצל מלִבו ורוחו התרוממה, והוא קרא בקול: "אוּטוּלְיֵ'ן אָאוּרֶה! אַיָה אֶלְדַלְיֶה אַר אֲטַנָטָרִי, אוּטוּלְיֵ'ן אָאוּרֶה! הגיע היום! ראו, אנשי האֶלְדָר ואבות האדם, הגיע היום!" וכל שומעי קולו האדיר, עת הִדהד בגבעות, ענו והריעו: "אָאוּטָה אִי לוֹמֶה! הלילה חולף!" לא עבר זמן רב בטרם החל הקרב הגדול. כי מוֹרְגוֹת ידע רבות מכל שזממו אויביו וחרשו, וערך את תוכניותיו לשעת התקפתם. כוח גדול אשר יצא מאַנְגְבַּנְד כבר הלך והתקרב להִיתְלוּם, וכוח אחר, גדול ממנו, יצא כנגד מֵידְ'רוֹס כדי למנוע את איחוד צבאותיהם של המלכים.

     

    והיוצאים כנגד פִינְגוֹן לבשו מלבושים שחומים כולם ולא חשפו פלדה, וכך הרחיקו בחצייתם את חולות אַנְפָאוּגְלִית בטרם נתגלו לעין. אז התלהטו לבבות הנוֹלְדוֹר, וראשיהם ביקשו להסתער על אויביהם בעודם במישור; אבל פִינְגוֹן דחה את עצתם. "הישמרו מפני עורמת מוֹרְגוֹת, נגידַי!" אמר. "כוחו רב תמיד מכפי שהוא נראה, ותכליתו שונה תמיד מכפי שהיא מתגלית. אל תגלו את כוחכם שלכם, אלא הניחו לאויב להתיש את כוחו תחילה בהסתערות על הגבעות".

     

    כי זו הייתה תוכנית המלכים, אשר יצעד מֵידְ'רוֹס בגלוי על-פני אַנְפָאוּגְלִית עם כל צבאו, עֲלָפִים ובני-אדם וגַמְדָאִים; וכאשר ימשוך אליו במענה, כאשר קיווה, את עיקר צבאותיו של מוֹרְגוֹת, אזי יעלה פִינְגוֹן ממערב, למען תילכד עוצמת מוֹרְגוֹת בין הפטיש והסדן ותרוסק לרסיסים; והאות לכך יינתן בהצתת משואה גדולה בדוֹרְתוֹנְיוֹן. אבל מצביא מוֹרְגוֹת במערב נצטווה למשוך את פִינְגוֹן החוצה מתוך גבעותיו, בכל דרך שימצא.

     

    לכן צעד הלאה עד אשר נמתחה חזית מערכותיו לפני נהר סִירִיוֹן, מחומות בָּרָד אֵיתֶל ועד ביצות סֶרֶךְ; וחלוצי מחנהו של פִינְגוֹן ראו את עיני אויביהם. אך לא היה מענה לאתגרו, ולעג האוֹרְקִים דעך למראה החומות הדוממות והסכנה הנסתרת בגבעות. אז שלח מצביא מוֹרְגוֹת רוכבים תחת דגל ההפוגה, והם רכבו ובאו עד אל חומות שלוחותיה החיצוניות של בָּרָד אֵיתֶל.

     

    ועִמם הביאו את גֶלְמִיר בן גוּילִין, שׂר נַרְגוֹתְרוֹנְד אשר שבו בבְּרָגוֹלָךְ וניקרו את עיניו; ושלוחיהם הציגוהו לראווה וקראו בקול: "רבים שכמוהו עִמנו בביתנו, אך עליכם להיחפז אם תאבו לראותם. כי בכולם נטפל בשובנו, הנה כך." והם קצצו את ידי גֶלְמִיר ואת רגליו, והניחוהו שם. ויד המקרה הביש גזרה כי במקום ההוא עמד בחלוץ הצבאות גְוִּינְדוֹר בן גוּילִין, ועמו היו רבים מאנשי נַרְגוֹתְרוֹנְד; ואכן, הוא יצא למלחמה בכוח רב ככל אשר עלה בידו לאזור, משום יגונו על אחיו אשר נשבה.

     

    עתה בערה חמתו להשחית, והוא זינק ועלה על סוסו, ופרשים רבים עמו, והם רדפו אחר צירי אַנְגְבַּנְד והמיתום; וכל אנשי נַרְגוֹתְרוֹנְד נהרו אחריהם, והם העמיקו חדור לתוך שורות אַנְגְבַּנְד. בראותם את כל זאת נתלהטו צבאות הנוֹלְדוֹר, ופִינְגוֹן חבש את קסדתו הלבנה, ותקע בחצוצרותיו, וכל צבאו הגיח מבין הגבעות בהתקפת פתע. ברק חרבות הנוֹלְדוֹר בהישלפן היה כאש העולה בשדה קנים; וכה נוראה ומהירה הייתה התקפתם, עד כי מזימות מוֹרְגוֹת כמעט עלו בתוהו.

     

    בטרם עלה בידו לחזק את הצבא אשר שלח מערבה להטעות את אויביו, נמחץ זה והושמד, ודִגלי פִינְגוֹן חצו את אַנְפָאוּגְלִית והונפו לפני חומות אַנְגְבַּנְד. בחזית הקרב ההוא עמדו כל העת גְוִּינְדוֹר ואנשי נַרְגוֹתְרוֹנְד, וגם עתה לא היה עוצר בעדם; והם פרצו את השערים החיצונים וקטלו את שומריהם בחצרות אַנְגְבַּנְד עצמה; ומוֹרְגוֹת רעד בכֵסו העמוק עת שמע את חבטותיהם בדלתותיו. אבל גְוִּינְדוֹר נלכד שם ונתפס חיים, וכל אנשיו נספו; כי לא עלה ביד פִינְגוֹן לבוא לעזרתו. מִשְּׁערים נסתרים רבים בתַנְגוֹרוֹדְרִים הוציא מוֹרְגוֹת את עיקר צבאו אשר המתין שם, ופִינְגוֹן נהדף לאחור מעל חומות אַנְגְבַּנְד, באבדות קשות.


     

    אז החל במישור אַנְפָאוּגְלִית, ביום הרביעי למלחמה, נִירְנֵית אַרְנוֹידִיאָד, ואין שיר אשר יכיל את כל יגונותיו. על כל אשר אירע בקרב המזרחי: על מפלת גְלָאוּרוּנְג מידיהם של גַמְדָאֵי בֶּלֶגוֹסְט; על בגידת בני-המזרח; ועל תבוסת צבא מֵידְ'רוֹס ומנוסת בני פֵאָנוֹר, לא ידובר כאן. במערב נסוג צבא פִינְגוֹן בחולות, ושם נפל הַלְדִיר בן הַלְמִיר עם רוב אנשי בְּרֵתִיל. אבל ביום החמישי, ברדת הלילה, בעודם רחוקים מאֶרֶד וֶּתְרִין, כיתרו צבאות אַנְגְבַּנְד את צבא פִינְגוֹן, והם לחמו עד אור יום, והטבעת הלכה ונתהדקה סביבם.

     

    אך עם בוקר באה תקווה, עת נשמעו קרנות טוּרְגוֹן בעלותו עם עיקר צבא גוֹנְדוֹלִין; כי טוּרְגוֹן חנה בדרום והגן על מעברות הסִירִיוֹן, והוא עצר את רוב אנשיו מן ההסתערות הנואלת. עתה חש לעזרת אחִיו; והנוֹלְדוֹר בני גוֹנְדוֹלִין היו חזקים ושורותיהם נצצו כנהר פלדה תחת השמש, כי חרבו ושריונו של הפּחוּת בלוחמי טוּרְגוֹן, רב היה ערכם מכל הונו של מלך מבני-האדם. ועתה פרץ חיל משמר המלך את טורי האוֹרְקִים, וטוּרְגוֹן חצב לו דרך והגיע לצד אחיו. ומסופר כי פגישת טוּרְגוֹן את הוּרִין, שעמד ליד פִינְגוֹן, הייתה שמֵחה, אף בלב הקרב.

     

    לשעה קלה נהדפו צבאות אַנְגְבַּנְד אחור, ושוב החל פִינְגוֹן בנסיגתו. אבל מוֹרְגוֹת, משהביס את מֵידְ'רוֹס במזרח, החזיק עתה בכוחות גדולים שהתפנו ממעשׂ, ובטרם הספיקו פִינְגוֹן וטוּרְגוֹן להגיע אל מחסה הגבעות, הסתערו עליהם אויביהם בשטף גדול פי שלושה מכל הכוח אשר נותר להם. גוֹתְמוֹג, המצביא העליון של אַנְגְבַּנְד, הופיע; והוא נעץ טריז אפל בין צבאות העֲלָפִים, והקיף את המלך פִינְגוֹן, ואת טוּרְגוֹן ואת הוּרִין הדף הצדה לעבר ביצות סֶרֶךְ. ואז עלה על פִינְגוֹן. פגישה נוראה הייתה זו.

     

    לאחרונה עמד פִינְגוֹן לבדו, וכל משמרו מת סביבו, והוא לחם בגוֹתְמוֹג, עד אשר בא בַּלְרוֹג מאחוריו וכרך שבט פלדה סביבו. אז הלם בו גוֹתְמוֹג בגרזִנו השחור, ולהבה לבנה עלתה מקסדת פִינְגוֹן כאשר נבקעה. כך נפל מלך הנוֹלְדוֹר; והם שְׁחקוּהוּ לעפר באלותיהם, ואת דגלו הכחול והכסוף רמסו בביצת דמו. הקרב אבד; אבל הוּרִין והוּאוֹר והנותרים מבית הָדוֹר עמדו איתן עם טוּרְגוֹן מלך גוֹנְדוֹלִין; ועדיין לא עלה בידי צבאות מוֹרְגוֹת להבקיע אל מעברות הסִירִיוֹן.

     

    אז דיבר הוּרִין אל טוּרְגוֹן ואמר: "לך נא, אלופי, כל עוד תוכל! כי אתה הוא האחרון לבית פִינְגוֹלְפִין, ובך מקננת תקוות האֶלְדָר האחרונה. כל עוד עומדת גוֹנְדוֹלִין, יוסיף מוֹרְגוֹת לדעת פחד בלבבו." "עתה לא תוכל עוד גוֹנְדוֹלִין להסתתר לאורך ימים, ובהתגלותה, נפול תיפול," ענה טוּרְגוֹן. "אך אם תעמוד עוד לזמן-מה," אמר הוּאוֹר, "כי אז מבֵּיתך תצמח תקווה לעֵלֶף ולאדם. את זאת אומַר לך, אלופי, בעינֵי הרואה את מותו: אף כי כאן ניפרד לָעד, ולא אשוב עוד לראות את חומותיך הלבנות, ממך וממני יעלה כוכב חדש.

     

    היֵה שלום!" מֵיגְלִין, בן אחות טוּרְגוֹן, אשר עמד לידם, שמע את הדברים ההם ולא שכח אותם. אז עשה טוּרְגוֹן כעצת הוּרִין והוּאוֹר, ופקד על צבאותיו לפתוח בנסיגה אל מעברי הסִירִיוֹן; ומצביאיו אֶקְתֶלְיוֹן וגְלוֹרְפִינְדֵל הגנו על אגפיו מימין ומשמאל לבל יעברם איש מאויביהם, כי הדרך היחידה במקום ההוא צרה הייתה, ונמשכה לצד גדתו המערבית של הסִירִיוֹן ששטפו הולך ומתחזק. אבל אנשי דוֹר-לוֹמִין החזיקו במאסף, כאשר חפצו הוּרִין והוּאוֹר; כי בלִבותיהם לא אבו לעזוב את ארצות הצפון, ואם לא יוכלו לפלס דרך ולשוב לבתיהם, היו נכונים לעמוד שם עד הקֵץ.

     

    כך פילס לו טוּרְגוֹן את דרכו דרומה, עד אשר הגיע לסִירִיוֹן מאחורי משמר הוּרִין והוּאוֹר, וצלח אותו ונמלט; והוא נעלם בין ההרים ונסתר מעיני מוֹרְגוֹת. אבל האחים אספו סביבם את שרידי בני-האדם האדירים מבית הָדוֹר, ונסוגו שַׁעַל אחר שעל, עד הגיעם אל מאחורי ביצות סֶרֶךְ, ונחל רִיבִיל היה לפניהם. ושם עמדו ולא יָספו לסגת. אז עטו עליהם כל צבאות אַנְגְבַּנְד, וחלליהם היו כגשר בנהר אשר בו חצו אותו, והם הקיפו את שרידי הִיתְלוּם כמֵי הגיאות המקיפים סלע. ושם, בנטות השמש מערבה וצללי אֶרֶד וֶּתְרִין האפילו, נפל הוּאוֹר, נְקוּב חץ מורעל בעינו, וכל אנשי הָדוֹר האבירים נפלו סביבו בערֵמה; והאוֹרְקִים ערפו את ראשיהם והקימו מהם תל זהב לאור השקיעה.

     

    אחרון מכול עמד הוּרִין לבדו. והוא השליך מעליו את מגִנו, ואחז בקרדומו של קצין אוֹרְקִים והניף אותו בשתי ידיו; ובשירים מסופר כיצד הֶעשין הקרדום מִדָּמָם השחור של הטְרוֹלִים שומרי ראש גוֹתְמוֹג עד אשר כמש, וכל אימת שקטל מי מהם קרא הוּרִין בקול גדול: "אָאוּרֶה אֶנְטוּלוּבָה! עוד יבוא היום!" שבעים פעמים השמיע את הקריאה ההיא; אך לבסוף נתפס חיים, כמצוות מוֹרְגוֹת, אשר ביקש לגמול עמו כך רעה מרה ממוות. לכן לפתו האוֹרְקִים את הוּרִין בידיהם, והן דבקו בו אף כאשר קצץ את זרועותיהם; ומִספּרם שב ונתחדש, עד כי נפל לבסוף ונקבר תחתיהם. אז כפת אותו גוֹתְמוֹג וּגרָרוֹ בלעג לאַנְגְבַּנְד. כך תם נִירְנֵית אַרְנוֹידִיאָד, עת שקעה השמש מעבר לים. לילה ירד על הִיתְלוּם, ורוח סערה עזה הגיחה ממערב.

     

    גדול היה ניצחונו של מוֹרְגוֹת, אף כי טרם נתגשמו כל מזימות זדונו. מחשבה אחת הציקתהו מרה והעכירה את ניצחונו בדאגה: טוּרְגוֹן חמק מרִשתו, אשר אותו מכל אויביו השתוקק ללכוד או להכחיד.

    כי טוּרְגוֹן מבית פִינְגוֹלְפִין הגדול היה עתה בְּדין מלך כל הנוֹלְדוֹר; ומוֹרְגוֹת שנא את בית פִינְגוֹלְפִין וירא מפניו, על אשר בזו לו בוַלִינוֹר ועל ידידותם עם אוּלמוֹ אויבו; ועל הפצעים אשר פצעוֹ פִינְגוֹלְפִין בקרב. ויותר מכול ירא מוֹרְגוֹת מפני טוּרְגוֹן, כי עוד בוַלִינוֹר נחה עינו עליו, וכל אימת שהתקרב אליו נפל צל אפל על רוחו, להזהירו מפני עת אשר עוד נצפּנה בחיק העתיד, ובה יבוא עליו חורבנו מיד טורגון.

     

    מתוך "ילדי הורין" - ג'.ר.ר. טולקין, זמורה ביתן, מאנגלית עמנואל לוטם, 266 עמ'

     

    ג'ון רונלד רעואל טולקין (1892 - 1973), סופר ובלשן אנגלי; ספריו (ובראשם "ההוביט" ו "שר הטבעות") זכו להצלחה רבה ונחשבים לאבני דרך קלסיות בספרות הפנטסטית.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים