קרפלמאניה

כשמאזינים לאלבום הבכורה של אמילי קרפל, "נמשים", התחושה הראשונה שמציפה אותך היא של מסיבת בנות. אמיתית. כזאת עם פופקורן, מרשמלו, מלחמת כריות ומניקור בצוותא. התקפת הסוכרת נפסקת כשמתחילים לדבר עם הבחורה שמאחורי הוורוד ומגלים שנורא קשה לה ליהנות מכל המסיבה שהיא רקחה במומחיות כה רבה. היא מעדיפה לעבוד קשה, מאוד.

"נכון, עכשיו הכול כיף, אבל אני לוקחת הכול בפרופורציות", היא מכריזה וממשיכה עם הפסימיות, "מתישהו הכול יכול להיגמר ברגע, אני צריכה להמציא את עצמי מחדש כל הזמן, כלום לא ברור מאליו. זו עבודה קשה".

אבל האלבום יצא, את יכולה להרשות לעצמך לשחרר קצת.

"אני נורא משתדלת. נורא נורא רוצה ליהנות, אבל לא מסוגלת. בטח לא תוך כדי התהליך. אני לא מספיקה לנוח כי כל הזמן צריך לעבוד, לבנות לוק להופעות, לכתוב את החומרים. כשאת פרילנסרית ועובדת בשביל החלום שלך, החופשות הן לא חופשות ועל שישי שבת אין בכלל מה לדבר. זו עבודה מתמשכת, גם שכלית. אני מוצאת את עצמי בסערת מוחות מתמדת. לפני שאני הולכת לישון, איך שאני קמה בבוקר. החיים הם קריירה. העצב והשמחה שלי הופכים את השיר הבא להיות אחר. הכול מעורבב והאלבום הוא מין עוגה ענקית שמכילה את הכול בפנים. רגעי השיא שלי הם לראות את הקהל נהנה, ובזמן שהוא נהנה אני עובדת".

300 זוגות משקפיים, 40 זוגות גרביונים. אמילי קרפל (צילום: יניב אדרי) 

מאחוריי, מלפניי ומצדדיי

וורקהוליקית? פריק קונטרול? את אמרת. קרפל מעדיפה להתעלם מהגדרות מכלילות ולהשקיע את הזמן בקליפים עם ויז'ואל וסטיילינג שמעבירים בנו צמרמורות של עונג. "התפישה הזאת באה מהמנהל האמנותי, תומר לנצינגר, וממני. הוא האדם שמאחוריי, מלפניי ומצדדיי, והוא גם בן זוגי האהוב", אומרת אמילי. "יצרנו משהו ביחד ולשנינו יש תחושה ויזואלית שמוזיקה מגיעה איתה. בקליפים שצילמנו לא לבשתי דברים שאני לא אוהבת. הייתי סלקטיבית בבחירות שלי, בשפת העריכה של הקליפים. אני מעורבת בכל פיפס קטן, בכל אנקדוטה. זה הבייבי שלי. בגלל זה לקח לי זמן, לא רציתי להתפשר ולעשות את הדברים כמו מישהו אחר".

הזמן הוא גורם עקרוני אצל קרפל. כשאני שואלת אותה על החופשה הבאה שלה, היא מציינת תערוכת צילומים בטייט בלונדון שנקראת "פוראבר 27" ומציגה אמנים שמתו בגיל הקשיש 27. "חיכיתי עד שהגיל הזה יעבור ואז אני אוכל לפרוץ. עכשיו אני כבר לא בקבוצת הסיכון", היא צוחקת.

הכישרון מושך

היא נולדה בקנדה לפני 28 שנים, בת יחידה לזוג יורדים ישראלים. אביה הוא אבי קרפל (מייסד להקות ה"עכבישים" ו"הסגנונות"). "החליטו לקרוא לי אמילי בערך עשור לפני שהגעתי לעולם", היא מספרת. "לאבי היה את השם הזה בראש והוא החליט לקרוא כך לראשון שייוולד. בן או בת. מזל שנולדתי בת, אחרת לא יודעת מה הייתי עושה עם השם הזה".

(צילום: אורן אביבי) 

שלושה חודשים לאחר שנולדה, נהרג דודה, אחיה של אמה בחדירת מחבלים למשגב עם והאם החלה לנדוד על קו קנדה-ישראל עד שהמשפחה הקטנה השתקעה בארץ סופית. כשהייתה בת שש התגרשו הוריה והתקווה לאחים נוספים נמוגה. "זה נורא חסר לי", היא מודה. "תמיד רציתי אח גדול. כשהכרתי את תומר, מייד אימצתי את אחיו הגדול בתור אח. פיצוי".

איך אבא מרגיש עם הקריירה שלך כיוצרת וזמרת?

"הוא אוהב וגאה בי. הוא תמיד אמר לי שאני שאיפתו של כל אבא. אני מניחה שכיוון שהוא היה מוזיקאי, זה אצלי בגנים. לא יכולתי להתחמק מזה".

את הבעל תומר פגשה כאשר היה חבר בהרכב המוזיקלי"No More Heroes" וחיפש זמרת לעשות איתה רימייק לשיר של הצמד "אייר": "הוא שמע עליי, השמיע לי את השיר, שמאוד אהבתי, וגייס אותי לעבודה יחד עם עופר מאירי ("מטרופולין", ה.ר). כשעמדתי שם באולפן להקליט והסתכלתי על תומר עובד, ידעתי באותו רגע שהוא זה שצריך להפיק לי את האלבום".

זה לא בעייתי לעבוד כל כך צמוד עם הבעל?

"באמת לא יוצא לנו להיפרד. זה לא סוד שהיה לנו קשה לא פעם ולא פעמיים. זאת עבודה אינטנסיבית שנמשכת 24 שעות ביממה. אבל תומר עושה את זה כי הוא מאמין בפרויקט ולא כי הוא בעלי. אני גם צריכה מישהו שיבוא וייתן את המילה האחרונה. שיגדיר את הגבולות. אני מרגישה מאוד בטוחה איתו. הוא החברה הכי טובה שלי, מכיר אותי, יודע מה אני אוהבת, דואג לי והכי מוכשר בעולם. אמנם יש לנו חילוקי דעות, אבל בקטע האמנותי אנחנו מסכימים על הכול".

מתקפת גרביונים

הקליפים של קרפל (אם לא יצא לך לראות בטלוויזיה, רוצי מייד לראות ביוטיוב!) משאירים את הצופה הממוצע קצת בהלם. רמת ההפקה והסטיילינג לא תמיד מסתדרת עם העובדה שהקליפים הם דוברי עברית ועם זה שהסגנון ניחן בקריצה רבת משמעות לצבעוניות ולטראש ששלטו בבירות אירופה המעודכנות של שנות ה־80.

"כשעסוקים בהגשמת חלומות, כל הזמן מאמינים" (צילום: אלון שפרנסקי)

"היה לי ויז'ואל בראש שרציתי לתרגם בפועל. עבדנו עם מזל חסון על הסטיילינג והיא הביאה ערימות של דברים. כאילו, לי יש ארון מכובד ברמת הסטיילינג, אבל היא הביאה איתה 300 זוגות של משקפיים, 40 זוגות גרביונים בכל הצבעים. אני תרמתי את הז'קט ובגד הגוף, וחברה שלי, מופרעת אחת שיש לה בארון בגדים בכמויות בלתי נתפשות, הביאה לנו מלא חצאיות. זה היה איחוד בנות וארונות שנהניתי מכל רגע שלו".

את פוחדת מביקורת של משטרות האופנה למיניהן?

"אלו תופעות לוואי של הקריירה. אני לא הולכת לאירועים וזה לא באמת מעניין אותי. אני בחורה ביתית בעיקרון. אם תשאלי אותי, אני מעדיפה ערב רומנטי בבית על פני מסיבה לוהטת או השקת בושם. אבל אני גם לא אגיד שלא אכפת לי. אם ישימו עליי חותמת 'שוק' זה כן יפריע לי, אבל אני לא אשב על זה שבעה".

את מוכנה בכלל לחיבוק החונק של הברנז'ה?

"אני מסתובבת המון שנים, עבדתי עם ריקי גל, הייתי בלהקה צבאית. כבר עשרות פעמים הכתירו אותי במסגרות כאלו ואחרות כדבר הבא, הרבה לפני שכרטיס הביקור שלי היה מוכן. עכשיו זה מגיע וזה טומן בחובו תרגילים תקשורתיים שאין לי שליטה עליהם. אבל זה מחיר הוצאת האלבום וזה גם מה שגורם לזה להיות חי. יש בזה גם משהו מפחיד, להיות חשוף לביקורת בין אם היא בונה או הורסת. צריך לקחת את זה בפרופורציה. פה בארץ מאוד אוהבים דקירות קטנות, לצבוט במקומות שכואבים, כל אחד והעבודה שלו".

כבר מזהים אותך ברחוב?

"יש קצת חוסר נוחות, לא בטוחים מאיפה מכירים אותי או מאיזה תחום. עשיתי עכשיו סיבוב של ראיונות ברדיו, וכשיצאתי מהתחנה השמיעו את הדיסק ואמרתי לעצמי כמה זה מוזר שזה חי בלעדיי. אני כבר לא צריכה להיות שם כדי ללחוץ על 'פליי'. כשאתה עסוק בהגשמת חלומות, אתה משתדל כל הזמן להאמין. היו לי רגעים של ייאוש, זה כמו רכבת הרים שגם בירידות שלה הייתי צריכה להרים את הראש ולא להתייאש. אז הנה, עכשיו זה מגשים את עצמו, דברים מתחילים להסתדר".

אז אולי עכשיו תרשי לעצמך לנוח קצת?

"הגזמת. אני כבר חושבת על האלבום הבא".