גונב את ההצגה

ילדים, אין מה לעשות, גונבים תמיד את ההצגה. זה נכון באופן כללי וזה לא מאכזב גם הפעם. ההפקה הישראלית של המחזמר "אוליבר", המבוסס על ספרו של דיקנס המתרחש בבית יתומים בלונדון, היא אחת המושקעות והמרהיבות שנראו על הבמה הישראלית. הרבה מזה בזכות ליהוק מצוין של מקהלת הילדים החוסים ובראשם, אוליבר טוויסט, אותו מגלם השחקן הצעיר רועי רביב, ששובה את הלב, אבל לא רק.

חבורה של ילדים שובי לב, ובראשם רועי רביב (צילום: אייל לנדסמן) 

גם אם חלקו הראשון של המחזמר רחוק מלהיות מושלם - בין היתר בגלל בימוי משורבט וחוסר איזון ווקאלי צורמני - רבע שעה לתוך ההצגה אי אפשר שלא להתרווח בהנאה בכסא ולהתמסר לסיפור, לאנסמבל השחקנים ולתפאורה העשירה של במבי פרידמן שהיא פשוט מעשה אמנות. באופן כללי אפשר לומר, שבניגוד ללא מעט הפקות מוזיקליות אחרות שהציגו בשנים האחרונות בישראל, "אוליבר" מביא תיאטרון במיטבו, הן מבחינת המשחק והן מבחינת כל האלמנטים הבימתיים שהוא מאגד.

נסו לשנוא את פייגן

מהרגע בו עולה לבמה ששון גבאי, שמגלם את דמותו של פייגן ראש כנופיית הגנבים, אי אפשר להסיר ממנו את העיניים. פייגן הוא תפקיד מתנה לכל שחקן וגבאי עושה ממנו מטעמים. ביותר ממובן אחד התפקיד הרב שכבתי הזה מצליח להוציא מגבאי קשת של יכולות, ממניירות גופניות של זריזות וגמישות של תנועה שהיא כמעט ריקודית ועד יכולות שירה מפתיעות, שתורמות לבניית הדמות ולאמינותה. קשה מאוד לשנוא את פייגן, בגרסה של גבאי.

גבאי. עושה מדמותו של פייגן מטעמים (צילום: אייל לנדסמן) 

אניה בוקשטיין היא ללא ספק אחד ממסמרי הערב. הבמה היא מגרש המשחקים שלה והשחקנית הזו, שבדרך כלל מלוהקת לתפקידים נוגים משהו, פשוט פורחת. בוקשטיין, שמגלמת את דמותה של ננסי, בת זוגו של העבריין מטיל האימה, ביל סייקס, היא לא רק שחקנית כובשת אלא גם זמרת מצוינת. טבילת האש הווקאלית בהפקה הזו יכולה ללא ספק להיות תחילתה של דרך חדשה.

גיל פרנק, מגלם את דמותו של סייקס ונכנס בקלי קלות לתפקיד האיש הרע. פרנק, הוא שחקן דומיננטי מאד והנוכחות הגברית שלו דווקא לצד הקלילות ומידותיה הקטנות של בוקשטיין, מרשימה.

אניה בוקשטיין. כובשת (צילום: אייל לנדסמן) 

בניגוד לכימיה והאיזון בין פרנק לבוקשטיין, השילוב של אלברט כהן בתפקיד מנהל בית היתומים מר במבל והשחקנית יעל עמית בתפקיד האלמנה קורניי, קצת מזייף. כהן הוא שחקן מצוין, הומוריסטי ומקצוען אמיתי בעל כשרון מימיקה חד פעמי. עמית, לצדו, מגלמת גרסה צווחנית ודהויה של האלמנה קורניי.

בנוסף, מאוד משמח לראות את ישראל גוריון על הבמה המפוארת של המחזמר הזה. גוריון מגלם באלגנטיות רבה את דמותו של מר בראונלו האריסטוקרט שאל ביתו בסופו של דבר מגיע אוליבר היתום.

שווה להשקיע

לא מעט מתנגדים להכללתם של מחזות זמר במסגרת הרפרטואר של התיאטרון הממוסד בישראל. הסיבה לכך, לטענת המקטרגים, היא שבשל התקציבים המצומצמים עדיף שהתיאטרון הרפרטוארי ישקיע את מרצו במחזאות מקורית או בהעלאת קלאסיקות עולמיות. במקרה של "אוליבר", יוזמה של המפיק העצמאי יריב יפת שנכנסה לתוך מפעל המנויים של תיאטרון בית ליסין, אפשר להתווכח. אין ספק שיצירתו של דיקנס נכללת בקלאסיקה העולמית ואם צריך לדבר על ערכה המוסף של ההפקה חובה להיעצר על שילובם של יוצרים מקומיים בעשייה שמביאים לתוכה את האינפוט הייחודי להם.

תפאורה שהיא מעשה אמנות (צילום: אייל לנדסמן)

הבמאי משה קפטן, שהפך בשנים האחרונות לאחד הבמאים המובילים בתחום מחזות הזמר בארץ, הוא דוגמה מצוינת לכך. התפאורה העשירה ומרובת הניואנסים של במבי פרידמן, שלא מפסיקה להתחלף, היא דוגמה נוספת. יוצר נוסף שתרומתו ל"ישראליותה" של הפקה אינה מבוטלת הוא המתרגם הצעיר אלי ביז'אווי שהפך בזמן קצר יחסית לאחד המתרגמים המחוזרים בארץ.

התרגום המעודכן והמרענן הזה שוזר בתוכו הברקות לשוניות והרבה הומור.

ביז'אווי, שחתום בין היתר על תרגום ההפקה המוזיקלית "אבניו Q", לא עושה הנחות לשפה שהיא בו בזמן גם עכשווית וקולחת מפי השחקנים וגם עשירה עם קריצות ואזכורים למראי מקומות תרבותיים שונים.

אחרי שמונה הצגות הרצה בשבוע הקרוב ייצא "אוליבר" לפגרה עד לחזרתו בחודש דצמבר. הסיבה לכך קשורה למופעים מקבילים שייערכו על במת המשכן לאמנויות הבמה.

טוב עשו בהפקה כשהתעקשו לקיים את ההצגות הראשונות של המחזמר הרחק מחופשת החנוכה שבאה עלינו לטובה ולו רק בכדי להעביר את המסר: אין מדובר בעוד הפקה מוזיקלית מסחרית אלא באירוע תיאטרוני מהשורה.