הספר של מראדונה משגע את ארגנטינה

דייגו ארמנדו מראדונה נחשב לאחד משחקני הכדורגל הגדולים בכל הזמנים, אם לא הגדול שבהם. מאז שפרש הוא הסתבך בפרשיות סמים, תקיפה של עיתונאים ואף היה מאושפז במוסד גמילה. לאחרונה נבחר לשחקן המאה של האוהדים, ועכשיו הוא גם סופר מצליח.

אז אולי לא מדובר בג'יימס ג'ויס חדש, אבל מראדונה הוא ללא ספק נכס במשקל כבד להוצאת הספרים שלו. רגע לפני גיל ארבעים, מצא מראדונה את הזמן כדי לספר את הסיפור האנושי שלו, החל ממשכונות העוני של בואנוס-איירס דרך התהילה הבינלאומית ועד התמכרותו לסמים.

דייגו של ההמונים

כל סיפור חייו מגולל בתוך 319 עמודי הספר שנקרא "I Am Diego". "כל מה שכתוב בספר, נכון. אני חייתי את הדברים האלה", אמר מארדונה, שלא מזמן השיק את הספר באירוע חגיגי שערך לחברים ומוזמנים בבואנוס איירס.

"אני דייגו של ההמונים. כתבתי את הספר על-מנת לבטל את כל הספקות שיש לאנשים לגביי". במשך שלושת השבועות הראשונים אחרי יציאתו לשוק, הספר עמד בראש רשימת רבי-המכר בארגנטינה. לדברי המו"ל, למעלה מ-200 אלף עותקים כבר נמכרו, והספר מתורגם בימים אלה לשלושים שפות שיופצו בשמונים מדינות.

לפגוש את ג'ורדן וקסטרו

הספר עצמו כתוב בסגנון של שפה מדוברת. הוא מלא בסלנג ארגנטינאי ונכתב על-ידי שני כותבי צללים שעובדים כעיתונאים בארגנטינה. במהלך הספר מצליח מראדונה להצטייר כאיש אנושי ואפילו כמי שמעריץ בעצמו מפורסמים אחרים, במיוחד כשהוא מדבר על החלום לפגוש את מייקל ג'ורדן ואת ההכרות שלו עם פידל קסטרו.

"ג'ורדן הוא האדם היחיד שהייתי נותן הכל על-מנת להצטלם איתו יחד, ובשלב מסויים זה היה החלום שלי לפגוש אותו ולתת לו חיבוק. תמיד אמרתי שאם אני אפגוש אותו ואת פידל קסטרו, אני אחשיב את עצמי כמי שהשיג הכל בחייו".

הנקמה באנגלים

מראדונה מספר כמה קשה היה לו לפרוש ממשחק, וכמה הכדורגל נתן לו שלוות נפש פנימית. מרגע פרישתו בשנת 1997. כמו כן, הוא כותב על הגול המכונה "יד אלוהים", שניצח את אנגליה במשחק רבע הגמר של אליפות העולם בשנת 1986. "זו היתה הדרך שלנו לנצח את הרוע. רגע לפני אמרנו שלמשחק אין קשר למלחמת פוקלנד, אבל ידענו שארגנטינאים מתו שם, שטבחו בהם כמו בציפורים וזו היתה הנקמה שלנו. זה היה חזק מאיתנו, ייצגנו את הדגל שלנו ואת הבנים שמתו שם".

בכל אופן, ארגנטינה נחלקת בימים אלה למי שחושב שהספר נכתב כחלק מתהליך השיקום וההתבוננות הפנימית שעובר על מראדונה, לבין מי שחושב שמה שמניע אותו, זה כמו תמיד, הכסף והצורך בהכרה.