געגועיי ל"אתא"
יש דבר אחד בחיים שצחי שן מתעב יותר מניחוח קינמון - לקנות בגדים. אז הוא החליט שהוא לא קונה, ומצא עצמו למחרת בבוקר מובל על-ידי האחת למסע תלאות בתוככי חנות בגדים. וכמה שזה קשה. וכמה שהוא רוצה לחזור אחורה בזמן לחנות אתא בחיפה עם 20 אחוז הנחה. גבר הולך לאיבוד, אבל לפחות לבוש יפה
וזאת יש להקדים: אם יש דבר שאני מתעב יותר מקינמון, זה לחדש מלתחה. מדובר בהליך הכרוך בנזקי גוף וקשיים נפשיים, שפוגע אנושות בבריאותי: לחץ הדם שלי מזנק, ליבי מקפץ, ראייתי מיטשטשת, ולעיתים, כשאני כלוא בתוך תא המדידה האפלולי והצר, אני שוקל התאבדות המונית. עד כדי כך.
לא קראתם את הטורים הקודמים שלי?
ואני יודע שאני לא לבד. זה לא מכבר, עת המתנתי בתור בבית המרקחת, מקום שאני נהנה לבלות בו את שעות הפנאי, הבריק לי רעיון למחקר רפואי פורץ-דרך: קחו 100 גברים שילכו מדי פעם לקנות בגדים, ו-100 גברים שאף פעם לא, ונראה מי ימות קודם. התוצאות, אני חותם, ידועות מראש.
אי לכך ובהתאם לזאת, בראשון בלילה, חלקיק שנייה לפני שנרדמנו, החלטתי לשים קץ למשבר הטקסטיל, נמלאתי ביטחון רגעי, והצהרתי בקול בס שאני לא מחדש שום מלתחה, טוב לי עם הפירורים והגומיות, והבריאות חשובה לי יותר מכל. סיימתי, סובבתי את גבי בהפגנתיות, ועשיתי עצמי ישן. כלל ברזל בזוגיות שלנו: אני אומר את המילה האחרונה.
מוכרות הבגדים תמיד משקרות
למחרת, עשר בבוקר בדיוק, היינו בחנות הבגדים. איך שנכנסו, נתקלנו בעשרות גברים רוויי-תוגה - מבטם מיוסר, ידיהם שמוטות, רגליהם כושלות, והם נכנסים ויוצאים מתאי המדידה בכפוף להוראות ההפעלה של הנשים שלהם.
כדי לחסוך מעצמי ייסורים, איתרתי מייד חולצה ומכנסיים מתאימים, סימנתי לאחת, וביקשתי לארוז, לשלם, ולטוס הביתה. מיצינו, לא?
אז זהו, שלא. מבחינתה, רק התחלנו בפטרול. כשעיניה בורקות היא מיששה כל בגד, מוללה כל בד, והתייעצה בלחש עם המוכרות. מה יש להתייעץ איתן? ראיתם פעם מוכרת שאמרה שהבגד לא מתאים? הרי במו עיני ההוזות ראיתי אחת כזו, עם עגיל באף, עגיל בלשון, ועגיל אני לא רוצה להגיד איפה, שהחמיאה במתיקות לגבר קירח לחלוטין, והדגישה שהחולצה החדשה מתאימה בול לתסרוקת שלו.
עם סוסיתא בדרך ל"אתא"
בין לבין, בעודי כושל אחר האחת, ממלמל חרישית על מר גורלי, הציפו אותי זיכרונות ילדות מתוקים דווקא, שסיפרו בקצרה כמה פשוט היה אז לקנות בגדים. אבי עליו השלום, עבד במפעל הטקסטיל אתא עליו השלום, והיו לנו 20 אחוזי הנחה עליהם השלום גם כן.
אחת לשנתיים היינו דוהרים במהירות 50 קמ"ש עם הסוסיתא שנת 63' יד שנייה מרופא, היישר לסניף המרכזי בחיפה, שם המתינה לנו המוכרת - חלוקה אפור, שיניה זהב, והיא מציעה בפנים יגעות מבחר דל וקבוע: חולצת פלאנל, שתי מידות גדולות ממני כדי שאגדל לתוכה, מכנסי ג'ינס, 90 אחוז אסבסט כדי לדכא את מיניות הנעורים המתפרצת, ותחתונים, שהיו למעשה שק עם גומי חזק. זהו. חצי דקה. קליל, מהיר ובריא.
צחיפוביה
והיום, תראו אותי היום, בן 50 פלוס, נשרך במסע שעמום אינסופי, שסופו בצינוק הלבשה. סיוט. האמת, רגע לפני שהאחת בוחרת לי סט, זה המקום להתוודות כי ברבות השנים אף פיתחתי את מה שניתן לכנות חרדת תאי המדידה. טרם נמצא לזה מינוח לועזי, אך בעתיד שאינו נראה לעין, עת אתרום בעילום-שם את גופתי המרתקת למדע, אני מניח שיעניקו לתופעה כינוי ראוי. אשמח, אגב, אם שמי ישורבב לתוכו: "תסמונת צחיפוביה" יתפוס יופי.
זה בא לידי ביטוי בחזיון בלהה, במהלכו אני מתפשט בתא המדידה, שמנעולו רופף תמיד, כשלפתע ממרפק גברתן מצוי את הדלת, ואני נחבט בראשי ונחשף אל מול פני האומה, חיוור, סומר, על מצחי חבורה כחולה, ועל גופי תחתונים אדומים. בלי גומי.
והם קטנים. כמה קטנים תאי המדידה האלו. החנות יכולה להיות בוהקת, מצוחצחת והכי יקרה, אבל תאי המדידה תמיד יהיו זעירים במידה כזו שהמרפקים נתקעים בכל אחד מארבעת הקירות שמקיפים אותך כשאתה מודד, מסיר, מוריד או מחליף.
חשופים אל פני האומה
ועם התסמונת הטראומטית הזו, נשלחתי סוף-סוף למדוד. שתי חולצות, שני זוגות מכנסיים, וזוהי רק ההתחלה. נכנסתי לתא, גיליתי שאין בו בכלל מנעול, אז צעקתי לאחת שתשמור. היה לי נורא צפוף, הקירות לחצו עלי, האפילה דיכאה אותי, וצחנת הזיעה של המודדים הקודמים העלתה בי תחושת קבס.
אבל הנורא מכל עוד לפנינו. כיוון שחששתי שהאחת תשבור שמירה, זירזתי את עצמי, מיהרתי לפשוט את החולצה, ואחר כך עברתי למכנסיים, שזה תהליך מסורבל הרבה יותר. התכופפתי קמעה, ביד אחת אחזתי בדלת, וביד השנייה, תוך שאני עומד על רגל אחת, ניסיתי למשוך את מכנסיי כלפי מטה. אלא שאז, בגין גילי המתקדם, התבלבלו לי הידיים והרגליים, המכנסיים הסתבכו מתחת לברכיים, דילגתי פעם פעמיים, עד שמעדתי ודפקתי את הראש בקיר. היה בום גדול, ועשרות קונים התקבצו במהירות, והאחת, שחרדה לבריאותי, מיהרה לפתוח את הדלת, וכך, כן ניחשתם, נחשפתי אל מול פני האומה - חיוור, סומר, על מצחי חבורה כחולה, ועל גופי תחתונים אדומים. בלי גומי.
זהו. עם בריאות לא משחקים. חזרנו במהירות הביתה, בלעתי ואליום אחד, הזלפתי ארבע טיפות פרחי באך, ונשכבתי להירגע. והאחת, שראויה להערצה אינסופית בגין סבלנותה ויכולתה להתמודד עם התסמונות והשריטות שלי, ליטפה אותי ברכות נשית, והבטיחה שמעתה והלאה היא תלך לקנות לי בגדים בלעדי. ובמילותיה היא: תעשה טובה, תישאר בבית, אתה עושה נזקים, אתה עושה אותי חולה.
לפנייה לכתב/ת 
