תסמונת ינטל

עם פרוץ הפמיניזם לתודעת שומרות המצוות נצפה סוג אחר של אומללות במחוזותינו, אם נתנסח אקדמית: "תחושת קיפוח על רקע מגדרי". מאז עסוקות רבות וטובות בנקיפות מצפון על היותן מכסות את הראש בשם הדת, טובלות על בסיס חודשי כדי להיטהר לבעליהן ומתפללות בעזרת נשים אי שם למעלה. זה לא נראה להן מספיק מכובד וראוי, אזור הפרוכת למטה קורץ יותר.

למען הסר ספק, זה לא שהן לא רוצות להיות דתיות, הן פשוט מעדיפות להיות דתיים. הן לא רוצות מקווה, הן רוצות סיום מסכת. במקום כיסוי ראש יש נטיה ברורה "להחלפות" עם הכיפה. ומה פתאום לסדר שולחן לחג? רוצות לעמוד עד יציאת כל הוורידים ברגלים בערימה מיוזעת ודביקה ולפזז עם ספר במשקל תשעה קילוגרם בממוצע הן רוצות כמוהם.

רק אני משום מה לא מבינה על מה המהומה ועל מה המרירות. רק אני המסכנה ושטופת המוח טוב לי במיני התורני-יהודי. המוזרה שגדלה בבית חרדי בלי לסבול מהגרביונים הארוכים בחורף, (אמא קנתה צמר אנגלי) אולי רק לי אף אחד, אף בפעם, בשום גינה בבני ברק לא שיחרר את המשפט: "ילדה תרדי מהמגלשה/ נדנדה". עד היום אני מתיישבת מדי פעם על הנדנדה לסיבוב געגועים ואף אחד לא אומר מילה. אנחנו משתדלים להתרחק משוביניזם ולהתקרב ליהדות.

לא פחות יפה, רק שונה

אצלנו בכיתה "בבית יעקב" חגגו את הבת מצווה לא פחות יפה מה"בר". רק שונה, וזה אולי הפואנטה כולה. רבות מהן בחרו באירוע על טהרת המין הנשי דווקא לצערם של גברברי המשפחה. שמיעת הבכיות של האח התורן שהוגלה אל מעבר לדלת, רחוק מעוגת הגבינה בצורת לב היו עם הרבה רחמים. אצלנו היה הכול ורוד תרתי משמע, ובלי נקיפות מצפון.

הנחות על בסיס מגדרי בלימוד תורה לא נעשו מעולם. היה אפילו רב קפדן אחד שהתרעם על ידיעותיי הדלות בתלמוד, הטאבו היהודי היחיד. בכיתה י"ב ציפו ממני ללמוד על בוריין הלכות תפילין וקריאה בטעמים בשיעור לשון הייתה חובה. הדיין החביב שלימד הלכות שמיטה במכללה טרח להדגיש באוזננו שנקבל את אותו מבחן בדיוק כמו פרחי הרבנים שהוא מכשיר והוא אף מצפה לתוצאות טובות יותר מאיתנו, "הדגרניות".

מעולם לא נתנו לי להרגיש שווה פחות, חכמה פחות, יהודיה מחויבת פחות, עקב היותי אישה. אמרו לי שאני אחרת וזה בסדר. מאחר שאינני מקבלת את הקביעה כי גברים ונשים הם מינים שווים לכל דבר ועניין, אני לא מצפה שהתורה תנהג כך.

ויש גם צדיקה משלנו

למזלי הרב זכיתי להיות מוקפת בדמיות נשיות גדולות בתורה ובחוכמה. המודלים האלה הוכיחו מעל כל ספק סביר שקיימת צדיקות נשית והיא לא מקופחת ומכונסת אלה טובת פנים וצוחקת. הביקוש לברכתה ועצתה של הרבנית קנייבסקי לדוגמה, לא נופל מזה של בעלה וגברים ונשים כאחד פונים אליה בברכה ועצה. וכך גם עם דמיות נשיות נוספות בעולם החרדי בעבר ובהווה. בקיאות תורנית מרשימה וחיבור ספרים בנושאים יהודיים שונים לא נחלתם הבלעדית של גברים, ישנם שם על המדף גם גברות שרצו וקיבלו.

אז עצתי לך פמיניסטית יקרה, רוצה לישון בסוכה - תשני, רוצה ללכת לסליחות נעיר אותך בארבע בבוקר. רוצה לרקוד עם ספר תורה, תאמיני לי שיש מצב לארגן ריקוד-שניים בעזרת נשים אם זה כל כך חשוב. אבל את לא חייבת בזה. את חייבת בדברים אחרים. רצוי אולי לנסות להתחבר אליהם קודם לפני שמחפשים חובות תורניים בצידה השני של המחיצה.

רק שתדעי כי בעת כתיבת שורות אלה, השרירים בבית עמלים על הורדת הסכך שהספיק לצבור לשלשת יונים. אני כאן, לא רוצה להתחלף איתו לרגע. תאמיני או לא, טוב לי.