שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "השִׁכְחָה המבורכת עדיין לא כאן"

    מהומות יום כיפור הפרו את האיזון השביר ממילא בין יהודים לערבים בעכו, ובמרכז לתיאטרון בעיר מנסים שבועיים אחרי לגבש תובנות. שיחה מפוכחת עם יוצרים כואבים שמסרבים להרים ידיים

    ערב שמחת תורה. משעות בין הערביים החלו לזרום לכיוון העיר עכו כוחות משטרה גדולים. גם לעין זרה, הנוכחות המשטרתית הגדולה על הכביש בין הקריות לעכו נראתה חריגה. מספר שיא של 1,500 שוטרים נפרש באותו הערב בשטח, יאמר לי מאוחר יותר ראש עיריית עכו, שמעון לנקרי.

     

    אירועי יום כיפור, שכללו 150 מכוניות מְגוּרְזָנוֹת וחלונות ראווה מנופצים, האווירה המתוחה שאחרי והשקט שתלוי על בלימה, הבהירו למשטרת ישראל ולרשות המקומית שעדיף לא לקחת סיכונים בערב ההקפות. "התחושה היא שהכל עדיין נפיץ", אומר לנקרי אחרי שבועיים קשים. לחצים מקיר לקיר הופעלו עליו לקיים, למרות ההתפרעויות, את פסטיבל עכו לתיאטרון אחר שמזה שלושים שנה נותן לעיר הקשה הזו בחוה"מ סוכות קצת חמצן וממלא אותה שמחת חיים.


    משטרה בכוננות. "התחושה היא שהכל עדיין נפיץ"  

     

    מנהלי הפסטיבל, אמנים, אנשי רוח, ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון אהוד ברק ושר התרבות ראלב מג'אדלה, שאף רמז על פגיעות עתידיות בתקציב הפסטיבל באם יבוטל, כל אלה לא הועילו. לא היתה לו שום כוונה להסתכן בפגיעות בנפש. "האחריות היא עליי", אמר.

     

    בשבוע האחרון נפגשו מנהלי הפסטיבל עם נציגי הפקות התחרות. הצהרות גדולות לא נשמעו, למעט הבטחה לפצות את האמנים ולמצוא אלטרנטיבה להעלאת ההצגות במתכונת כזו או אחרת. "ביקשתי שלושה שבועות לבדיקה מחודשת של הדברים", אומר מנכ"ל הפסטיבל, אלברט בן שלוש, "לא ארצה לומר דברים שלא אוכל לעמוד מאחוריהם. ננסה לגייס תקציבים מחדש ולפיהם נפעל. צריך להתחיל את העבודה מאפס. זה אומר להגיש בקשות לביטוח, לדאוג ללוגיסטיקה, ללינות, לאבטחה ולקבל אישורי שימוש במתקני העיר העתיקה. זה לוקח זמן".

     

    האלטרנטיבה בדרך

    בהנהלת הפסטיבל ובעירייה מתלבטים עם האמנים בין שתי אלטרנטיבות. האחת, דחיית הפסטיבל לחנוכה. השנייה, הצגת מקבצי הפקות בסופי שבוע במהלך החודשים הקרובים. ראש העיר מעדיף לשמר את מתכונת הפסטיבל. "זה סרט מלחמה מבחינה לוגיסטית", הוא אומר על רעיון הפיזור.

     

    בן שלוּש חושב ששתי האופציות תקפות. "נראה מה האפשרויות שעומדות ברשותנו כדי לאפשר להפקות להציג בצורה הכי מכובדת. נכון לעכשיו יש לי את הגב של מנהל התרבות, שם בודקים איך ביכולתם לסייע. אם נוכל לקיים את שתי האופציות במקביל - פסטיבל במתכונת מסוימת בחנוכה ופיזור הפקות לאורך החודשים הקרובים בסופי שבוע - זה יהיה הכי טוב לעיר ולאמנים. חשוב שהאמנים ידעו שיש להם אבא והם בפירוש יפוצו".


    הפקות הפסטיבל יפוצו, אבל מה על השאר? (צילום: אייל לנדסמן)

     

    כשבן שלוּש מדבר על פיצויים, הוא מתייחס להפקות התחרות (שקיבלו עד כה 75% מתקציבן) וליוצרי ומשתתפי אירועי החוצות (שקיבלו 50% מהתקציב). אמנים בהפקות מתארחות בפסטיבל, ייאלצו לספוג את ההפסדים. ביניהם גם המרכז לתיאטרון בעכו, ממעוזי התרבות בעיר ומהנפגעים העיקריים מהביטול.

     

    במסגרת הפסטיבל, אמור היה המרכז לקיים 40 הרצות של הפקות שונות בהן "פיגוע" של קבוצת "תנועה ציבורית". מספר ההרצות, נכלל בתקציב התמיכה הציבורית במרכז לפי הקריטריונים של מנהל התרבות. לדברי מוני יוסף, מנהל המרכז, מדובר בהפסד כולל של כ-200 אלף שקל. " הכל הלך", הוא אומר, "זו שנה שלמה של עבודה".

     

    מכת מוות ליצירה

    המרכז בעכו הוא אחת הדוגמאות הבודדות והמוצלחות ליצירה מתוך רקמת החיים של המקום בו היא נעשית. היוצרים במרכז הם ערבים ויהודים. היצירות משותפות. השפות מעורבבות. גם החיים. ההתלקחות ביום כיפור, ההתפרעויות שבאו אחריה וכל הגל העכור שהציף את עכו מאז, תפס את אנשי המרכז לא מוכנים. בשיחה עם סמדר יערון, מוני יוסף וחאלד אבו עלי, הם מדברים על השבר הגדול שלו אחראים לדידם קיצוניים משני הצדדים אך לא פחות מכך גם התקשורת. "זו מכת מוות בשבילנו", אומר יוסף, "אחרי האינתיפאדה האחרונה, במשך שנה, אנשים לא דרכו בעכו. גם היום, אנשים מתרחקים. בחוץ לא יודעים שיום אחרי, הכל נשכח. בשבילם יש פה מלחמת עולם וזה לא ככה".


    יוסף. "זו מכת מוות בשבילנו" (צילום: מרב יודילוביץ')

     

    המלחמה אולי שככה אבל נכון לשבוע זה, השִכְחַה המבורכת עדיין אינה נחלת תושבי העיר עכו. "בשבת, בדרך כלל, אין מקום לשים רגל בעיר העתיקה. אבל ביום שבת האחרון, העיר היתה ריקה. הערבים בשוק אמרו לי: אנחנו שוכחים מהר, אבל היהודים לא באים אלינו, עושים לנו עונש", אומר אבו עלי. "התקשורת חגגה. תקשורת זה דבר חשוב ומהותי אבל אין לי ספק שאם לא היתה כל ההמולה הזו וההד התקשורתי היה בהיקפים אחרים, אפשר היה להרגיע את השטח בלי שזה יצא משליטה", אומרת יערון.

     

    כמו שאר חברי המרכז לתיאטרון, גם יערון חתומה על העצומה נגד ביטול הפסטיבל. יותר מ-9,000 חתימות נאספו - אבל ללא הועיל. "בלהט הפאניקה הכללית, בעירייה חשבו שהפסטיבל ימשוך מעשים קיצוניים. כולם הלכו על ביצים כדי שלא יהיה יותר גרוע ובסוף השטח נרגע", היא אומרת.

     

    אז הם צדקו בהחלטה לבטל?

     

    יוסף: "מתחת לפני השטח המתח בין יהודים לערבים קיים עמוק בשני הצדדים. אם הפסטיבל היה ממשיך, היו מפוצצים אותו. צריך להבין שבעכו גם היהודים וגם הערבים מרגישים דפוקים. יש חוסר עבודה, אפליה ועוני גדול בשני הצדדים. בשני הצדדים יש מנטאליות של כבוד. אי אפשר להתעלם ממה שקרה. היה פה פוגרום של ערבים ביהודים ויהודים בערבים. זה התפוצץ אבל נרגע. אומרים שראש העיר פחד, זה קשקוש. הוא לא רצה להסתכן ואני מבין אותו".

     

    אבו עלי: "יש פה זעם פנימי של החברה הערבית בעכו. איך זה התפוצץ עכשיו? איך תוך דקה אנשים לקחו לידיים מקלות וגרזנים ויצאו לרחוב? זה שנים שהם מרגישים דפוקים. כל מה שצריך זה משהו קטן שידליק אותם. זה הכל".


    אבו עלי. "אי אפשר לעצום את העיניים. חייבים לדבר"  (צילום: ז'ראר אלון)

     

    אבו עלי חושב שהאופן שבו בוטל הפסטיבל חמור. "זה כמו, נניח, שהייתי רב עם אשתי, יוצא מהבית, חוזר אחרי שעה וממשיך כאילו כלום. אי אפשר לעצום את העיניים. חייבים לדבר על זה. בעכו אין להתגרש. אנחנו חיים ביחד אז או שנשים ביננו חומה שתפריד בין עכו היהודית לערבית או שנפתח את זה, נדבר, ננסה לשפר. אני מקווה שזה יעבור. אלוהים ברא לנו את השכחה, שהיא מתנה גדולה. בזכותה אנחנו ממשיכים. כשהייתי ילד, אחותי נהרגה ממוקש. השכחה אפשרה לי להמשיך לחיות. אחרת איך? אי אפשר כל הזמן לבכות על העבר. חייבים לשכוח".

     

    יערון מעדיפה ללמוד מהניסיון ולא לשכוח ומתקשה לסנגר על ביטול הפסטיבל: "אני לא מומחית לענייני ביטחון ואין לי את כל המידע לקבל החלטה מושכלת אבל באופן אישי הייתי מוכנה בהחלט לקחת את הסיכון", היא אומרת, "יש פה הרגשה חמוצה של פספוס בין היתר בגלל החגיגה התקשורתית שגרמה לדברים לצאת מפרופורציה. כל העיר נפגעה מזה, יהודים וערבים. הפסטיבל נותן לעיר כוח לא רק כלכלי אלא גם מבחינת הדימוי העצמי של תושביה. אנחנו נתגבר, אבל זה חמור".

     

    חומוס מטמטם

    עכו זו עיר שמתגברת. היא התגברה על האינתיפאדה הראשונה. היא התגברה על קיץ 2006. היא תתגבר גם על אירועי יום כיפור. "גם באינתיפאדה ובמלחמה היינו ביחד בחדר החזרות, ערבים ויהודים. אנחנו מעורבבים. אין בתיאטרון טיפה של מתח. לא אז ולא היום. שני הצדדים מרגישים מתוסכלים. שני הצדדים צוחקים על זה", אומר מוני יוסף.

     

    מעבר למחשבות על הישרדות בשל הפגיעה בכיס ואבדן קהלים, מעסיקה את יוסף בימים אלה המחשבה על תפקיד התיאטרון. "אני שואל את עצמי מה התפקיד שלנו כאמנים שפועלים בעיר הזאת? מה התרומה שלנו? בגלל שהמרכז לתיאטרון יושב בעיר העתיקה, מטבע הדברים הוא מחובר אליה יותר. אני חושב שהזנחנו קצת את השכונות", הוא אומר.

     


    יערון. "הבעיה היא החומוס" (צילום: מרב יודילוביץ')  

     

    החל מהשנה ינהלו יוסף ויערון אמנותית את פסטיבל עכו ובכוונתם ליישם את התובנות מהאירועים האחרונים גם במסגרתו. "לקראת הפסטיבל הבא נרצה להגיע גם לשכונות", אומר יוסף ומסביר, "האוכלוסייה החזקה של עכו עזבה מזמן את העיר לקריות או לנהריה. מי שנשאר, הם החלשים. צריך לתת להם דרך להוציא את הכאב. יש פה פצע שכולם מתעלמים ממנו. העיתונות מדברת על הקצוות הקיצוניים, אבל בעכו יש גלים תת קרקעיים רוחשים לאורך שנים. בפנים יש קנאה, שנאה, מערכת יחסים של סאדו-מאזו שאף אחד לא מדבר עליה. אנשים שותקים. הגיע הזמן להפסיק לשתוק".

     

    יערון, מאנשי התיאטרון המיליטנטיים יותר, נשמעת מפוכחת: "הבעיה היא החומוס. אנשים באמת חושבים שאם הם יסתחבקו, ישבו ויאכלו ביחד חומוס, או אפילו כאמנים יצרו ביחד, זה ייתן מענה?. החומוס מבלבל. הפתרון, לא שם. יש משהו באינסטנציות אחרות שחייב להיפתר. זה ברמה המדינית-פוליטית-חברתית. אנחנו יכולים עד מחר להקיז דם ולעשות כמיטב יכולתנו, זה לא יעזור. תבינו, עכו היא ישראל. אל עכו מנותבות אוכלוסיות חלשות, מגוונות מאד, שהן החברה הישראלית בקצוות הקשים שלה. זו מראה מדויקת מאוד של המציאות הישראלית והיא לא יפה. הפתרון לא נמצא בידי האמנים, גם לא בידי ראש העיר. זה עניין ארצי".

     

    ובכל זאת, הם שם שומרים בנאמנות על התפקיד החשוב שלהם בתוך המרקם התוסס של עכו. "התפקיד שלנו הוא בין היתר גם לגשר", אומר יוסף, "היו הרבה מאד נערים שהגיעו אלינו עם עמדות לאומניות. היו לא מעט ערבים שקיימו ויכוחים אם זה נכון בכלל לעבוד איתנו, היהודים. היום הם חלק בלתי נפרד מאתנו. זה תהליך. צריך להשקיע בו ולהבין שזה ייקח זמן".

     

    סגנון העבודה של יוסף ויערון שואב מהפסיכו-דרמה ובעצם המפגש בין אנשים שבאים מרקעים, תרבויות ומגזרים שונים, הם מאמינים שיש משהו מהמרפא. "הריפוי קשור בזה שכל אחד מביא לעבודה וליצירה את הסיפורים והכאבים הפרטיים שלו", אומרת יערון, "אומרים לנו שהמרכז הוא בועה ושזה אוטופי אבל זה קורה בפועל ואם זה קורה בעכו, זה יכול לקרות בעוד מקומות". יוסף מחזק את דבריה. "הצגות שעוסקות בַּסכסוך וּבַכאבים האלה נכתבו ברוב המקרים על ידי יהודים. יהודים מדברים את הערבים ומה שיוצא בסופו של דבר זה סיסמאות", הוא אומר, "אנחנו פועלים אחרת. אצלנו כל אחד מדבר את הטקסט של עצמו. אנחנו לא משתלטים על הנרטיב".

     

    זמן להתחדשות

    יערון ויוסף מקבלים את פסטיבל עכו בזמן קשה. שניהם מאמינים שזו הזדמנות להרחיב את עבודת השטח שנעשית ממילא במסגרת המרכז. "הפסטיבל קורה בעיר העתיקה ואולי הגיע הזמן לשבור את ההרגל הזה שאמנים נוחתים פה יומיים לפני הפסטיבל, שמים את התפאורה באולמות האבירים ומתנהלים בניתוק מוחלט מהמקום", אומר יוסף, זה בדיוק כמו שסמדר אמרה - עכו זה לא רק חומוס. הייתי מאד רוצה שהפקות הפסטיבל יתייחסו למקום, יהיו חלק ממנו לאורך זמן".

     

    הטענה הזו, על ניתוק בין הפסטיבל לתושבי העיר, מוכרת ונשמעת לאורך שנים. "זו נקודה חשובה", אומר חאלד אבו עלי, "הפסטיבל חייב להיות חלק מהמקום ובשביל זה הוא צריך להכיר את האנשים מקרוב, לעשות עבודה בעיר ולייצר עבודות של יוצרים מקומיים בתהליך של ליווי. עתי ציטרון ניסה לעשות את זה ומאד הערכתי את זה אבל בסוף מה שקורה זה שיש אולי הצגה אחת בערבית בתחרות. למה שיבוא קהל ערבי?".

    בדיוק מהסיבה הזו החליטו במרכז לתיאטרון לפני שבע שנים למסד את "המסרחיד", פסטיבל מונודרמות בשפה הערבית. "זה ניסיון מוצלח להביא לתיאטרון קהל דובר ערבית. התחלנו עם צופה וחצי והפסטיבל האחרון היה מפוצץ בתושבי עכו ובאנשים מהכפרים מסביב, אבל צריך להודות שתיאטרון במגזר הערבי זה עניין בעייתי", אומר יוסף. הסיבה לכך לטענתו קשורה בהיעדר חינוך לתיאטרון בתוך המגזר. "בשביל שקהל ערבי יבוא לתיאטרון, צריכה להתפתח תרבות תיאטרון ערבי-פלסטיני-ישראלי. זה חייב להיעשות עם תמיכה, דחיפה וסיוע. אנשים רוצים לראות את עצמם על הבמה. הם יבואו לראות הצגה שמדברת אליהם ועליהם. בשביל זה צריך לייצר פורמט עשייה של יוצרים ערביים", אומרת יערון.

     

    אם פסטיבל עכו היה חלק אינטגראלי מהעיר לדברי אבו עלי לא היתה עולה אפילו המחשבה לבטל אותו בעקבות המאורעות. "היום כשאני שואל ערבי מה הוא חושב על ביטול הפסטיבל הוא אומר שלא אכפת לו. הם חושבים שזה של היהודים. זה לא מעניין אותם אם הפסטיבל יתקיים או לא. הפסטיבל מביא פרנסה אולי ל-20 בעלי בסטות בעיר שיש בה 20 אלף ערבים, אז מה אכפת להם? חייבים להכניס את העיר פנימה, שגם תושביה הערביים ירגישו שהם חלק מזה בגאווה. לא חסר פה אמנים, יוצרים, שחקנים, מוזיקאים. תנו להם מקום ותראו מה זה יעשה".

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פסטיבל עכו. יידחה או יפוצל?
    צילום: גיל נחושתן
    לנקרי. האחריות היא עליי
    צילום: גיל נחושתן
    לאתר ההטבות
    מומלצים