שכבתי עם רותם בארכיון, על מסמכי ועדת חינוך
רותם נעמדה מולי עם תנועות של דוגמנית תזזיתית שמצטלמת בתוך העיניים שלי. אמרתי לה שהיא משוגעת. אפילו עיני הפפרצי של רונן נפתחו לרווחה. במקום לשרוק קולות של יריקה למרחוק, הוא שרק קולות של בליעה. סיפור
המבט שלו שוטט סביב, נאחז בכל חתול שעובר משינה עצלה מתחת לעץ אחד לשינה עצלה מתחת לעץ אחר. בעצם, הוא בחן אותי ואת רותם. חלם על עצמו בעוד שעה, עומד במרכז תשומת הלב ומבשר על החברה של הבן של חנה.
"אתה מפחד מאמא שלך?", צחקה
אמרתי לרותם שרונן לא מוריד מאיתנו את העיניים, ורותם אמרה שלא יזיז לה אפילו אם הוא יראה אותה ערומה. אני לא זוכר שהיא דיברה לפני זה בצורה כזאת. היא נעמדה מולי עם תנועות של דוגמנית תזזיתית שמצטלמת בתוך העיניים שלי. אמרתי לה שהיא משוגעת. אפילו עיני הפפרצי של רונן נפתחו לרווחה. במקום לשרוק קולות של יריקה למרחוק, הוא שרק קולות של בליעה. "תפסיקי", התחננתי, "את מביכה אותי. רונן ישמח לספר לכולם".
"אתה מפחד מאמא שלך?", צחקה. היא הרימה את ידיה מעל לראש וקלעה ופרמה אותן בצורה של ריקוד הודי.
השריקות של רונן נתקעו לו בגרון. חודשים ארוכים שהוא יושב בשעות כאלו על המדרגות של המתפרה, מול המדרגות של חדר האוכל, והוא לא ראה עדיין מחזה כזה.
הצעתי שנלך לארמנים. "פחדן", אמרה רותם והושיטה יד לעזור לי לקום.
לא ראינו בדרך נפש חיה, חוץ משלושה עובדי שלחין שהעבירו צינורות השקיה בכותנה. רותם נופפה אליהם לשלום במין עליצות לא שפויה, והם עקבו אחרינו עד שנעלמנו בין הבתים של הכפר הנטוש של הארמנים.
"איפה הארמנים?", שאלה.
"גירשו אותם. לא יודע..."
"למה גירשו אותם? במלחמת העצמאות?"
"לא חושב. אולי העבירו אותם למקום אחר".
היא התיישבה על אבן מסותתת שהתגלגלה מהקיר של אחד הבתים, ואני הרמתי ענף יבש מהאדמה ושיחקתי גולף בצברים שהבשילו על הקקטוסים שלאורך הבתים.
"אתה יכול לשבת לידי, אם אתה רוצה", פינתה חצי אבן, "אתה עושה לי סחרחורת".
"אתה יודע מה?", אמרה לאחר שהתיישבתי, "אין לי סבלנות להישאר כאן. מדכא אותי לראות את הכפר הזה. אני לא אוהבת שמגרשים אנשים. תראה איזה בתים יפים. לא חבל? לאן אתה מציע שנלך?"
בדרך כלל היא אומרת שאין לה זמן ללכת למקום אחר, ובאותו יום היא רצתה להישאר איתי.
הלכנו אל הצד השני של הקיבוץ, אל מגדל המים. סנדלריה בקומה הראשונה, הנהלת חשבונות בקומה השנייה, וארכיון בקומה השלישית, ולמעלה, מעל לשלוש הקומות, מאגר המים של הקיבוץ. "רוצה לבוא לכאן בלילה, שנטפס על הגג?", הצעתי בזהירות. רותם הנהנה בראש, אבל הביטה על החלון של הארכיון. "יש לך מפתח לשם?", שאלה.
הכניסה אל הארכיון היתה אסורה אפילו למזכיר הקיבוץ, אלא בליווי צמוד של נחום, העורך של עלון הקיבוץ, שקיבל יומיים עבודה לארכיון, בנוסף ליומיים עבודה שקיבל לעלון ויומיים עבודה במכבסה. לא היה סוד חשוב בקיבוץ שלא תויק בתוך החדר הזה. היו מונחים שם, על מדפים ממתכת צבועה באפור כהה, כל המסמכים של הנהלת חשבונות וכל ההסכמים והתעודות של הקיבוץ וכל הפרוטוקולים של הוועדות, כמו ההחלטה החשאית של המזכירות להסגיר למשטרה את הבן הקלפטומן של ד"ר שאצקי ואז כעבור יומיים להתחרט ולבטל את התלונה נגדו, וכמו החלטות של ועדת בריאות, למשל ההחלטה לאשפז את משיח בבית חולים גהה לאחר שהשתגע בגלל אשתו שברחה מהקיבוץ עם מתנדב מסקוטלנד, או ההחלטה לרשום את שמעון במשרד הפנים בתור אבא של הבן של חביבה, למרות ההכחשות הנמרצות שלו. אם היה נוצר חור בתקרה של הארכיון, והמים שמעליו, כל המים של הקיבוץ, היו זורמים פנימה, "הקיבוץ היה נשאר בלי כלום", כמו שהחבר סלוצקר נהג להגיד בכל פעם שהעלה במזכירות הצעה להעביר את הארכיון למקום אחר והתווכח עם נציגים מוועדת חברים שלא הפסיקו להתלונן על מצוקת הדיור בקיבוץ.
רותם ואני שכבנו באותו לילה בפעם הראשונה. זה קרה בתוך הארכיון. רותם הציעה שנעשה לנו מזרון מהפרוטוקולים של ועדת חינוך, מחברות עם כריכה דקה, כי היא שונאת שהקיבוץ מחטט בחיים הפרטיים של הילדים, כאילו אין להם הורים משלהם שיכולים להחליט בעצמם, והיא אמרה שוועדת חינוך עושה לה חשק לשכב עליה איתי ושהיא מצטערת שהיא אומרת את זה בצורה כזאת.
הפשטתי אותה לפי תאריכים
היא נשכבה על ועדת חינוך ואני נשכבתי מעליה, לא יודע עדיין מה לעשות עם הידיים שלי, אבל עוד לא הספקתי אפילו לנשק אותה והיא כבר קמה על רגליה ואמרה שמתחשק לה להתכסות בפרוטוקולים של המזכירות. היא באמת הורידה את הבגדים, אם כי ביקשה ממני לסובב את הראש, והתכסתה בקלסרים הרחבים של המזכירות. החלק העליון של השדיים שלה תפח מעל לקלסרים, אבל לא נגעתי בה לפני שנשכבה מחדש על ועדת חינוך, מכוסה עדיין במזכירות.
הפשטתי אותה לפי תאריכים. שאלתי אם היא לובשת במקרה את הפרוטוקול של הישיבה מיום שישי ה-15 לחודש, והיא באמת לבשה את הישיבה הזאת מעל לבטן והעבירה אליי, ואז שאלתי על ישיבת מזכירות שהיתה מעל לשדיים שלה, עד שבסוף היא נשארה ערומה, אבל התחרטה ושלחה אותי לכסות את החלק העליון של הרגליים שלה בקלסר של תעודות הלידה של חברי הקיבוץ. באותו רגע, דווקא באותו רגע, שמענו את השריקות של רונן.
רותם קצת נבהלה מעצמה. הסברתי לה שאין ממה לפחד, כל עוד רונן שורק טונים של יריקה ועדיין לא שורק טונים של בליעה שהם צריכים להיות בשבילנו סימן שהוא מתרגש בגלל זוג שמתקרב, יש לנו זמן להתלבש ולהחזיר את הוועדות למדפים. רותם נרגעה, אבל כבר לא נשארה לי ברירה אלא לגלות לה שאנחנו לא היחידים ששוכבים בארכיון. "אין בן בכיתה שלנו", אמרתי, "שרמי לא שכפל בשבילו את המפתח של החדר הזה".
ממני ציפו להרבה יותר מסתם החלטה על משיח
היו לנו כאן סיפורים שאי אפשר להאמין, כמו סקס מעל להחלטה ששלחה את משיח לבית החולים, אבל ממני ציפו להרבה יותר מסתם החלטה על משיח. מישהו, לא זוכר מי, אמר שמתאים לי לשכב מעל לערימה של ההחלטות הכי סודיות של הקיבוץ, כמו הנסיכה ששכבה לישון מעל לעשרות מזרונים. הוא אמר שלא משנה כמה פרוטוקולים של כמה ועדות יניחו מתחתיי, עדיין ארגיש את הכאב על מותו של אח שלי, אבל אף אחד לא ידע על הרעיונות של רותם. רותם יכולה להצליח עם הרעיונות שלה להשכיח כל כאב שבעולם.
היא כמעט השתגעה, לדעתי, מהפרוטוקולים הסודיים. אחרי שהורדתי ממנה את הקלסר של תעודות הלידה, הגוף שלה רעד כמו שמשיח רעד ברגע שנודע לו על אשתו והמתנדב מסקוטלנד, וזה עוד כלום לעומת מה שקרה לאחר שרונן עבר לשריקות אזהרה של בליעה. היא לפתה אותי ברגליה, אדישה לגמרי לזוג שמתקרב אל מגדל המים. אמרתי לה שאני אוהב אותה. אמרתי שלוש פעמים שאני אוהב אותה, והיא שתקה.
אחר כך, לאחר שהתלבשנו, ורונן כבר הסתלק, ירדנו במדרגות העץ הלולייניות, ורותם נעצרה ליד הדלת של הנהלת חשבונות, קומה אחת מתחת לארכיון. נעצה בי מבט מיוסר ואמרה שלעולם לא נשכב יותר. היא אמרה מאז, בכל פעם מחדש, שלעולם לא נשכב יותר. פעם אחת היא גם אמרה שהיא יודעת שלא נתחתן לעולם.
- איתמר מספר על עצמו ועל משפחתו בעקבות מות אחיו במלחמה. הבלוג של איתמר סול
לפנייה לכתב/ת 
