שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בדרך לדירתו שכנעתי את עצמי שהוא לא יפגע בי

    אחרי הכל, זה היה בחור שאיתו יצאתי במשך כחודש וחצי, נחמד, אינטליגנטי, משכיל, לכאורה כל מה שאמא היתה מאחלת לי. חשבתי לעצמי, מה כבר יכול להיות? סיפור מהחיים

    הכרתי מישהו, נראה נחמד, מיושב כזה, גר בצפון תל-אביב, אינטליגנטי, משכיל, בקיצור - כל מה שאמא שלי היתה מאחלת לי. התחלנו לצאת, חודש וחצי בערך. במהלך הזמן הבנתי שאולי הוא כל מה שאמא שלי רוצה, אבל ממש לא מה שאני רוצה לעצמי. החלטתי לסיים את הקשר, אחרי התלבטות מסויימת (אולי יש משהו שלא בדקתי, בכל זאת אמא היתה מתלהבת...). לאחר שעשינו את שיחת הסיכום המתבקשת, שהיתה נעימה ולבבית, דרך אגב (אולי אמא בכל זאת צודקת?!), פנה אליי שוב למחרת היום ובדברי כיבושין ביקש להיפגש. ואני, שדברי כיבושין תמיד עושים לי את זה, התלבטתי מעט ובסוף נעתרתי.

     

    קבענו שאגיע אליו ואחנה, כמו תמיד, בחניית ביתו. הוא ירד ופתח לי את מחסום החנייה, ומשם, לאחר שהחניתי בבטחה, נסענו במכוניתו לבית קפה קרוב. חשבתי לעצמי, מה כבר יכול להיות?! מקסימום שיחה, לא משהו מזיק. אולי יתגלה לי איזה פן חדש ואטרקטיבי באישיותו, משהו שלא איתרתי קודם בגלל חוסר רגישות או עירנות שלי. אם לא, ניפרד כידידים.

     

    השיחה בבית הקפה התגלגלה למקומות סתמיים, שיחת חולין שכזאת. ניסיתי לנתב אותה למקומות משמעותיים יותר בעיניי, להבין ממנו למה רצה להיפגש שוב, איך הוא תופס את הקשר שהיה בינינו והאם יש משהו שהיה רוצה לומר לי שלא נאמר עד כה. שיתוף הפעולה שקיבלתי היה חלקי ביותר. לא ממש רוצה לדבר, מעדיף שננסה, שנחווה , נרגיש, שטוב לו איתי וחבל לו שייגמר, שלא מיצינו את הפוטנציאל וכן הלאה וכן הלאה. מכיוון שלא נשאלה שאלה נגדית (כמו איך את מרגישה או מה היית רוצה, למשל), מיהרתי להשלים את החסר בכוחות עצמי ולהשיב על מה שלא נשאלתי. אמרתי שאני רואה דברים בצורה שונה ושמבחינתי הבדיקה שנעשתה היתה ממצה ואני לא חושבת שיש מקום להמשך הקשר במתכונתו הנוכחית.

     

    קפאתי וקיבלתי בהכנעה את החיבוק

    נראה היה שהדברים אינם מגיעים אליו, ובמהלך אופייני לו ביקש את החשבון מהמלצרית עוד לפני שסיימתי לשתות את הדיאט קולה שהזמנתי. לגמתי במהירות בעודי קמה מהכסא בעקבותיו, ובדרכינו למכונית חיבק אותי חיבוק מצמית. קפאתי וקיבלתי בהכנעה את החיבוק, תוך שאני מספרת לליבי שעוד מעט נגיע לחנייה, ניפרד כידידים וכל זה יהיה מאחוריי.  

     

    בזמן הנסיעה התייחס לשתיקתי, אמרתי שאני חושבת, הוא אמר שזה נראה לו מיותר כל המחשבות האלה (או בתרגום שלי - תהיי יפה ותשתקי). בעודי מנסה לעמוד על זכותי למחשבות נכנסנו לחנייה. יצאתי מהרכב והתחלתי לומר את המשפטים שעבדתי עליהם בזמן הנסיעה: "אני רוצה לסיים כאן, לנסוע עכשיו הביתה, אני רוצה לישון על הדברים". אבל הוא משך בידי והוביל אותי בנחרצות לעבר הכניסה לביתו. הבהרתי לו מיידית שאיני מתכוונת לשכב איתו, שאני מוכנה להמשיך את השיחה מהמקום בו עצרנו, אם בזה הוא מעוניין. במעלית שכנעתי את הלב שלי שמדובר בבחור מוכר, שאין סיבה לדאגה, שהוא יכבד אותי ולא יעולל לי משהו רע.

     

    הוא מלמל "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת"

    נחתנו בסלון דירתו והוא אמר שהוא רוצה להרגיש את החיבוק שלי, את החום שלי וכו'. השבתי שזה בסדר מבחינתי לחבק אותו, אך לא מעבר לכך, ושנישאר לשבת בסלון. תוך שהוא מצמיד אותי אליו בנחישות הולכת וגוברת וממלמל "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", הרים אותי בזרועותיו ונשא אותי לחדר השינה שלו. למתבונן מהצד זה יכול להיראות כמו סצינה רומנטית מלאת עוצמה ועדינות, אבל מתוקף תפקידי כעוכרת שמחות סדרתית אציין שלא היה בזה דבר מכל הנ"ל, מלבד אקט כוחני של ביטול הרצון של האחר מפני רצונך שלך. במקרה הזה, הרצון שלו היה לזיין אותי ויהי מה.

     

    הוא הטיל אותי על מיטתו ומיהר להסיר ממנו את הבגדים ולשכב לצידי. אני מוטלת על המיטה, מכונסת בעצמי, מנסה להבין ולחשב את צעדיי. הוא מעמיק ומהדק את המגע, ואני נוקשה וקפואה, מנסה בשארית כוחותיי לבקש ממנו שילווה אותי לחנייה ויפתח את המחסום, ובמקביל, תמימה שכמוני, לדבר איתו על תחושותיי ועל חוסר רצוני בהמשך הקשר. הוא אומר, תוך חפירה ובטישה באיבריי האינטימיים, "אני אני אני, כמה אפשר לדבר כל הזמן רק עלייך"... וממשיך בשלו.

     

    הלב שלי רוצה להיחלץ משם עכשיו

    אני נחלשת ומתייאשת מהאפשרות של שיחה. הלב שלי רוצה להיחלץ משם עכשיו. אני בבעיה, אני לכודה בדירתו, בין זרועותיו הכבדות שחופרות בי ללא רחם, והמכונית שלי לכודה בחנייה עם המחסום. בחישוב קר החלטתי שלשכב איתו יקצר תהליכים ויספק את כרטיס היציאה שלי מביתו ומחנייתו. הפכתי להיות יותר קואופרטיבית ("יופי, טוב לך, את נהנית...") עליתי עליו ותיקתקתי את העניין בחמש דקות.

     

    כשהוא רפוי ומפוייס, אמר חצי ברצינות וחצי בהלצה: "מקווה שלא תגישי עליי תלונה" וגם "זה לא בסדר, לא דיברנו, אבל אני נתתי לגוף שלי לדבר". ניסה להתקומם שאני מתעקשת ללכת, אבל הסכים ללוות אותי לחנייה ולשחרר אותי לנפשי.

     

    ואני, שקניתי את כרטיס היציאה במחיר די גבוה, לא יודעת את נפשי מאז. הלב שלי, אותו אחד שלחשתי לו סיפורים מרגיעים ומנחמים לאורך כל הערב, מרגיש רדוף ומרומה, ואני מתקשה לנחמו. כל המקלחות הרותחות שעשיתי מאז לא מצליחות לשטוף את הזכרון הרע הזה.

     

    למחרת בשעות הבוקר הוא שלח לי סמס ידידותי, שמשדר עסקים כרגיל. עניתי שאיני רוצה כל קשר איתו ושלא ינסה ליצור איתי יותר קשר לעולם. הוא ענה מופתע ותמה, לא מבין מה פשר "התקף הזעם" שלי ודרש, על פי מיטב כללי הנימוס, "הסבר מלומד". נדהמתי, מה יש כאן להסביר בדיוק, איזה חלק הוא לא הבין את ה-למד, או את ה-אלף. מילה קצרה שנאמרה כל כך הרבה פעמים באותו ערב, אבל לא זכתה להתייחסות ונשארה מיותמת ככלי שאין בו חפץ.

     

    אחרית דבר:

    בכל זאת שלחתי לו מייל הכולל הסבר מלומד, למען הדורות הבאים של הנשים שיעברו במיטתו, אולי. תיארתי את תחושותיי הקשות לאורך כל אותו הערב בו התייחס אליי כאובייקט חסר דעה ורצון עצמאי (החפצה, קוראים לזה). רציתי להאמין שזה ירגיע אותי במשהו, העליתי סוגיות קשות ("איך היית מרגיש אם בתך המתבגרת היתה עוברת חוויה דומה מידי גבר מוכר?), הופכות קרביים, מאתגרות.

     

    אבל גם לאחר מכן, לא הצלחתי להשיב לעצמי ולחיי את תחושת הסדר וההגיון ששררה בהם קודם. הרגשתי שנחוץ לי משהו אחר, נוסף, שיאפשר להחזיר ולו במעט את האיזון שהופר. פניתי למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. נפגשתי עם עובדת מטעמם, שהסבירה לי את פרטי ההליך הפלילי. פגישה מטלטלת וקשה מאוד מבחינתי. למדתי שההליך מורכב וממושך ודורש תעצומות נפש. עם זאת, הבנתי ממנה גם כי יש עילה לתלונה. יכולתי לדמיין בעיני רוחי כיצד הוא מגיע לחקירה במשטרה על עבירת מין (לא פחות), איש מכובד שכמוהו. מתבונן סביבו במבוכה וחשש, מרגיש מצוקה, בלבול וחוסר אונים. כך צריך להיות! אולי?

     

    התלבטתי ביני לביני וביני לבין הסובבים אותי מה יהיה הדבר הנכון בשבילי לעשותו. האם אהיה חזקה מספיק לעבור תהליך כה קשה, שכולל חקירה ארוכה במשטרה, עימות עם התוקף (פחד!!!) ועוד. האם ההליך עצמו עלול לשחזר את הטראומה ובכך להחמיר את המצב. האם החקירה שאעבור במשטרה תהייה חודרנית, יחסם של השוטרים אליי יהיה ציני וחסר רגישות. האם המערכת המשפטית תשכיל להבין ולגלות רגישות לתחושת המלכוד וחוסר האונים ששלטה בי ושיתקה אותי במהלך אותו ערב (אולי ישאלו למה לא ברחתי? למה לא קראתי לעזרה?).

     

    קראתי המון מאמרים רלוונטיים, גיליתי שרק כ-20 אחוזים מהפונות למרכזי הסיוע מגישות תלונה. אבל במקביל למדתי כי יש התפתחות רבה ביחסו של בית המשפט לעבירות מין. יש דיבור על סוגיית ההסכמה (כשאת אומרת "כן" למה את מתכוונת... דווקא), מה קורה כשאשה אומרת "כן" ולאחר מכן מתגלה שההסכמה הושגה באמצעים פסולים? זה עודד אותי וחיזק בי את הצד שרוצה להתלונן ולהשמיע קול מחאה. מצד שני, הבנתי שיש גם מקרים בהם בית המשפט מתייחס בסלחנות והבנה כלפי האנס, מצמצם את מקרה האונס ומפחית אותו לאוסף פרטים טכניים. הנאנסת נדחקת מהסיפור ונתפסת כמי שהביאה על עצמה את האונס. האונס מוצג כתגובה טבעית להתגרות באנס. דברים אלו עוררו את חששי והעצימו את הקולות בתוכי שהמליצו להימנע מפנייה לרשויות.

     

    היו שפיקפקו בעומק הפשע וראו בו מקרה מצער

    גם בקרב האנשים הסובבים אותי שאיתם התייעצתי היו הדעות חלוקות. היו שחשבו שעליי להמנע מתלונה ולנסות להתגבר בעצמי, מתוך דאגה לי ולקושי שאני עלולה לחוות ("זה ייקח שנים, זו מילה שלך כנגד מילה שלו, הוא יכחיש הכל, ינסה להציג את זה כמשחק חיזור שבסופו תמיד הייתי נעתרת" וכו'). היו שפיקפקו בעומק הפשע וראו בו מקרה מצער בלבד ("בכל זאת יש לכם היכרות קודמת, כבר שכבת איתו בעבר, הסכמת לעלות לדירתו"), אלו הכעיסו אותי ופגעו בי באופן מיוחד. איך הם לא מבינים ויודעים ש-90 אחוזים ממקרי האונס נעשים בידי אדם המוכר לנאנסת? רק מיעוט מהמקרים נעשה בידי אדם זר לחלוטין. אז מה זה אומר, שלא עברתי תקיפה מינית? האם ברגע שיש היכרות ויחסים קודמים דמי מותר?

     

    היו גם אחרים, שתמכו ועודדו אותי לעשות מעשה. מהתגובות השונות והמגוונות שקיבלתי הבנתי שהיחס החברתי לעבירות מין הוא מורכב. אין גינוי גורף וחד משמעי. אין הבנה מלאה לגבי עומק הנזק שנגרם לקורבן ("רצח וחילול של הנפש, אובדן הכבוד העצמי" כמו שאמרה לי מ. שעברה תקיפה מינית). פגיעה מינית נמנית עם הסודות שהחברה אינה רוצה לגלות ואינה רוצה שיגלו לה. החברה מתנהלת תוך התעלמות מקיומן של פגיעות מיניות. זאת, מתוך קושי, סירוב או אי יכולת להתמודד עם המשמעות של קיומן, שכיחותן, משמעותן. דבר זה אחראי לפרדוקס הכל כך ייחודי לפגיעות מיניות: הנפגעת מרגישה אשמה. הרי אם מישהו היה פוגע ברכבי, הייתי מגישה תביעה ללא היסוס. ודווקא כשמישהו פוגע בגופי, ובנפשי אני מתלבטת ומהססת ממושכות. פוחדת מהשלכות ההליך, אבל גם, ואולי בעיקר מהגינוי החברתי. זה מכביד מאוד על קבלת ההחלטה, ואין פלא שכל כך מעט מתלוננות.

     

    אין שורה תחתונה לסיפור הזה, לצערי. הייתי רוצה שתהיה לי. אני מייחלת לקטרזיס ומבינה שלא יבוא (כנראה לא אוכל לסרס אותו במו ידיי לעיני המון צוהל בכיכר העיר). אני מבינה שהקונפליקט הזה, הדיאלקטיקה בין הרצון להכחיש את המעשה הנפשע לבין הרצון להכריז עליו בקול רם, בלתי נמנעים במקרה כזה. יחד עם זאת אני מנסה בהדרגה להשיב לעצמי, בכל דרך אפשרית, את תחושת השליטה שנגזלה ממני. אולי בהגשת תלונה יש משום השבת הסדר על כנו? באופן חלקי בלבד, אני משערת. 

      

     

     


    טוקבק כדורבנות:

     

    לא מובן לי מדוע נטפלים לעיניין התיקתוק / מוחמד היהודי הנודד

     

    למיטב הבנתי, מספיק לדחוף אצבע כדי שיהיה אונס. עוד פחות מזה כדי שתהיה הטרדה מינית.

    גם דומה כי חלק מהמגיבים פיספסו את מה שנראה, לי לפחות, כהתמודדות של הכותבת בעזרת הומור עצמי מעודן. אותי זה מאוד הרשים.

     

    אני לא מומחה למקרי אונס, אבל תמיד חשבתי שמה שנורא כל כך באונס זה לא הסקס, אלא חוסר האונים, הבושה ותחושת האשמה.

    אז נכון שלא קיבלנו פה את התיאור ההוליוודי של גבר עם טירוף בעיניים שכולא נערה ענוגה ומבצע בה את זממו באלימות קשה. אבל בהחלט יש כאן תחושת חוסר אונים, בושה ותחושת אשמה.

    אפשר להתווכח אם זה אונס או לא, ואפשר גם להשאיר את השאלה הזאת לעורכי דין ולפחות לגלות אמפתיה.

    סיפורים חדים כתער כבר מוכרים לנו. אלו דווקא הטורים המאתגרים כמו זה שיכולים לחדד עבורנו את התובנות.

    אני חושב שזה אחד הדברים החשובים בטור הזה.

     

    ולמי שהזכיר כאן את המצבים האלה של חרמנות גואה: זה בכלל לא קשור לחרמנות. מלכתחילה, הטענה כי "כשהזין עומד, השכל בתחת" נכונה רק עבור מי שיש לו מוח קטן דיו בכדי להידחס למקום צר כל כך.

    זה מסוכן לדבר על חרמנות בהקשר הזה כי אצל אנשים מסויימים חרמנות מתורגמת לגבריות ולהיפך. מכאן, הדרך לשימוש בחרמנות כבתירוץ קצרה מאוד. קצרה מדי.

     

    מספר מלים למי שמאשים אותה על שלא צעקה לעזרה או העיפה לו סטירה וכו' - 

    אתם באמת חושבים שהחיים כל כך צפויים?

    ראיתם פעם תוכנית על חיילים שסובלים מהלם קרב? אתם חושבים שאלה החבר'ה היותר עדינים בחבורה? אתם חושבים שהם או מישהו אחר חשב שזה יקרה להם? אם כן אז תחשבו שוב.

     

    יש אנשים שבלבול מרגיז אותם. יש אנשים שהוא משתק אותם.

    יש אנשים שחוסר התחשבות מרגיז אותם. יש אחרים שהוא משתק אותם.

    לא ראיתם אף פעם מישהו שמרוב כעס מתחיל... לבכות דווקא?

    יש אנשים שאם הם מפספסים את ההתרחשויות בשניה בגלל לחץ הם כבר לא מצליחים למקם את עצמם בחזרה ופשוט נגררים או מאבדים שליטה.

     

    אתם ניגשים לזה כאילו החיים זה משחק מחשב: תשעני אחורה, תלגמי מהקפה, תלחצי על הכפתור, תפוצצי את הרעים, ואם זה לא ילך פשוט תחליפי לדמות הירוקה עם הנוצות הכתומות ותנסי שוב.


    פורסם לראשונה 27/10/2008 09:57

     

    *השם בדוי, הסיפור - אמיתי
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא יודעת את נפשי מאז
    צילום: liquidlibrary
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים