שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    סוף פתוח

    ביל ברייסון מנסה לסכם את כל מה שאנחנו יודעים, או יותר נכון - את כל מה שאנחנו לא יודעים על ויליאם שייקספיר. המסקנה: יותר מדי דמיון, מעט מדי עובדות

    לפני יותר ממאתיים שנה ציין ההיסטוריון ג'ורג' סטיבנס - בנימה שתישמע מפי חוקרים רבים נוספים במהלך השנים - כי את כל מה שידוע לנו על ויליאם שייקספיר אפשר לסכם בכמה עובדות קצרות: הוא נולד בסטרטפורד־אפון־אייבון, הקים שם משפחה, נסע ללונדון, הפך לשחקן ולמחזאי, חזר לסטרטפורד, כתב צוואה ומת. הדבר לא היה לחלוטין נכון כשסטיבנס אמר זאת, והיום אף פחות, אבל זה גם לא לגמרי רחוק מן האמת.

     

    לאחר ארבע מאות שנים של חיפושים קדחתניים, החוקרים הצליחו למצוא כמאה מסמכים הקשורים לוויליאם שייקספיר ולמשפחתו הקרובה: תעודות הטבלה, שטרי קניין, אישורי מס, מסמכי נישואין, צווי עיקול, רישומים מבתי־משפט (ואפילו די הרבה - תביעות היו אז סוג של תחביב לאומי) ועוד ועוד. באופן עקרוני, מדובר בכמות די נכבדה של חומר, אך הבעיה היא שצווים ותעודות הם חפצים חסרי חיים. הם מספרים לנו הרבה על חייו הרשמיים של אדם, אך לא אומרים כמעט דבר על חייו הרגשיים.


    מתוך המחזה "מקבת" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

     

    כתוצאה מכך, יש כמות עצומה של פרטים שאיננו יודעים על ויליאם שייקספיר, רובם פרטים בסיסיים מאוד. איננו יודעים, למשל, בדיוק כמה מחזות הוא כתב, ובאיזה סדר. אנו יכולים להסיק כמה דברים לגבי הספרים והמחזות שקרא, אך אין לנו שום מושג מהיכן השיגם, או מה עשה איתם כשסיים לקרוא אותם.

     

    אף שהותיר אחריו יותר ממיליון מילים כתובות, לנו נשארו רק ארבע־עשרה מילים בכתב ידו - שש חתימות של שמו והמילים "by me" ("נכתב על ידי") על צוואתו. לא נותרו לנו שום פתק, שום מכתב, שום עמוד מכתבי היד של מחזותיו (יש מומחים הסבורים כי חלק מן המחזה סר תומאס מור, אשר מעולם לא הועלה על הבמה, נכתב בכתב ידו של שייקספיר, אך אין בכך כל ודאות). אין לנו תיאור כתוב של דמותו מתקופת חייו.

     

    איננו יודעים בוודאות איך לאיית את שמו - אך נראה כי גם הוא לא ידע זאת, משום שבשש החתימות שהותיר אחריו מופיע שמו בשש דרכים שונות "Willm Shaksp" ,"William Shakespe" ,"Wm Shakspe") ,"William Shakspere" ,"Willm Shakspere" ו- "William Shakspeare".

     

    איננו יודעים אם הוא יצא אי־פעם מאנגליה. איננו יודעים מי היו ידידיו העיקריים או כיצד בידר את עצמו. זהותו המינית היא בגדר חידה נצחית. ישנם רק ימים ספורים במהלך חייו שבהם אנו יכולים לומר בוודאות היכן שהה. אין בידינו שום תיעוד של מקום הימצאו במהלך אותן שמונה שנים קריטיות שבהן עזב את אשתו ואת שלושת ילדיו הקטנים בסטרטפורד והפך, במהירות בלתי אפשרית כמעט, למחזאי מצליח בלונדון. ב-1592, אז הוזכר לראשונה בדפוס שמו כמחזאי, הוא כבר היה עמוק בתוך המחצית השנייה של חייו.

     

    במשך רוב חייו, הוא היה כמו "אלקטרון ספרותי" - תמיד קיים ולא קיים, בעת ובעונה אחת. כדי להבין מדוע אנו יודעים כל כך מעט על חייו של ויליאם שייקספיר, וכמה עוד נוכל לגלות, הלכתי באחד הימים אל המשרד לתיעוד ציבורי - הידוע כיום בשם הארכיב הלאומי - שנמצא בקיוּ שבמערב לונדון. שם פגשתי את דיוויד תומאס, איש קומפקטי וחמוד, בעל נימת קול עדינה ושיער מאפיר, המשמש כארכיבאי הראשי. כשהגעתי למשרדו, תומאס בדיוק הניח חבילה ענקית ומגושמת של מסמכים - אסופת תזכירים של משרד האוצר מסמסטר הילארי (כלומר, סמסטר החורף) של 1570 - על אחד השולחנות הארוכים.


    מתוך "רוב מהומה על לא מאומה", תחריט עץ 1870 (ויז'ואל פוטוס)

     

    היו אלה אלפי עמודים של גווילי קלף מעור כבש, שנקשרו ברפיון ושהיו שונים כמעט לחלוטין בגודלם זה מזה; תומאס נזקק לשתי ידיו כדי להרים אותם. "מבחינות מסוימות, מדובר בתיעוד מוצלח ביותר," אמר לי. "עור כבש הוא אמצעי עמיד להפליא, אם כי יש לנהוג בו בעדינות. כשמשתמשים בנייר, הדיו נספג בתוך הסיבים, אך בעור כבש הוא נשאר על פני השטח, כמו גיר על לוח, ולכן אפשר למחוק אותו בקלות יחסית.

     

    "גם הנייר במאה השש־עשרה היה איכותי מאוד," הוא המשיך. "הוא יוצר מסמרטוטים והיה למעשה נטול חומצות, ולכן החזיק מעמד היטב". עם זאת, בעיני ההדיוט שלי, נראה היה כי הדיו כבר הפך מזמן למעין נוזל מימי דהוי ובלתי קריא, ואת הכתב לא הצלחתי בשום אופן לפענח. יתרה מכך, גם האופן שבו נכתב הטקסט לא סייע במאום לעין המחפשת. הנייר והקלף היו יקרים, ולכן הכותבים לא ביזבזו אפילו מילימטר.

     

    לא היו שום רווחים בין הפסקאות - ולמען האמת, לא היו כלל פסקאות. במקום שבו נגמר סעיף אחד, החל מייד הסעיף הבא, ללא מספור או כותרות שיסייעו להבחין ביניהם. קשה לדמיין טקסט קשה יותר לסריקה. כדי לקבוע אם כרך מסוים כלל התייחסות לאדם מסוים או לאירוע מסוים, חייבים לקרוא ממש כל מילה - והמשימה הזו איננה תמיד קלה, אפילו לא עבור מומחים כמו תומאס, משום שכתבי היד באותה תקופה היו שונים מאוד זה מזה.

     

    האליזבתנים לא דיקדקו בתחום הכתב, בדיוק כפי שלא דיקדקו בתחום הכתיב. תומאס אמר לי בחיוך כי היתה זו "גרסה פקידותית מוזרה של הלטינית, שאף רומאי לא היה מצליח לקרוא. סדר המילים בה התאים לשפה האנגלית, אך אוצר המילים היה מסתורי משהו והקיצורים ייחודיים. אפילו הפקידים התקשו להתמודד עימה, משום שבתיקים מסובכים או מורכבים במיוחד, הם נהגו לעבור לכתיבה באנגלית, לשם הנוחות".

     

    אף שתומאס ידע כי פתח בעמוד הנכון, ואף שהוא עיין במסמך פעמים רבות קודם לכן, עדיין נדרשו לו כמה דקות כדי למצוא את השורה אשר בה כתוב כי "ג'ון שאפֶּר, הידוע בכינויו שֵייקספֶּר (Shakespere)" מהעיירה "סטרטפורד אפון הֵייבֶן" מואשם בהלוואה בריבית קצוצה. זהו מסמך בעל חשיבות עצומה לחוקרי שייקספיר, משום שהוא עוזר להבין מדוע ב-1576, כשוויל הקטן היה בן שתים־עשרה בלבד, פרש אביו באופן פתאומי מן החיים הציבוריים (עוד על הסוגיה הזו בהמשך); אך הוא התגלה רק ב-1983 על ידי חוקרת בשם ונדי גולדסמית.

     

    ישנם כמעט עשרה מיליון מסמכים כמו זה, באורך כולל של יותר ממאה וחמישים קילומטר, והם נמצאים גם בארכיב הלאומי בלונדון וגם במכרה מלח קטן בצ'שייר; לא כולם, כמובן, מן התקופה הרלבנטית, אך הם מספיקים כדי להעסיק גם את החוקר המסור ביותר במשך עשרות שנים.

     

    הדרך היחידה לגלות מידע נוסף תהיה לעיין בכל המסמכים. בראשית המאה העשרים החליטו צ'ארלס והוּלדָה וואלאס, בני־זוג אמריקאים משונים, לעשות בדיוק את זה. צ'ארלס וואלאס היה מורה לאנגלית באוניברסיטת נברסקה, אשר פיתח, סמוך לתחילת המאה - מסיבות השמורות עימו - עניין פתאומי ואובססיבי בחייו של שייקספיר, והחליט לחקור את הנושא לעומקו. ב-1906 נסעו הוא והולדה בפעם הראשונה - ולא האחרונה - ללונדון, כדי לבחון בעיון את המסמכים. בסופו של דבר הם השתקעו בלונדון.

     

    הם עבדו כמעט שמונה־עשרה שעות בכל יום, בעיקר במשרד לתיעוד ציבורי ששכן אז בצ'אנסרי ליין, והתעמקו במאות אלפי מסמכים - חמישה מיליון, לטענת וואלאס - מכל הסוגים: אסופות תזכירים של משרד האוצר, שטרי קניין, מסמכי רישום של נדל"ן, גלילי קלף בנושאי משפט וכספים, שטרי מכר וכל שאר הניירת המאובקת המתעדת את המציאות המשפטית של לונדון במאה השש־עשרה ובתחילת המאה השבע־עשרה.

     

    הם היו משוכנעים כי שייקספיר, מתוקף היותו אזרח פעיל, יהיה חייב להופיע ברשומות הציבוריות מפעם לפעם. זוהי תיאוריה די הגיונית, אך כשלוקחים בחשבון כי מדובר במאות אלפי מסמכים, ללא אינדקסים או התייחסויות מוצלבות, שבכל אחד מהם עשויים להופיע כמאתיים אלף אזרחים; כי שמו של שייקספיר, גם אם יעלה, עלול להיות מאוית בכשמונים דרכים שונות, או מוכתם או מקוצר בצורה בלתי ניתנת לזיהוי; וכי לא היתה שום סיבה להניח שבמהלך שנותיו בלונדון הוא היה מעורב באירועים המתועדים ברשומות הציבוריות - כמו מעצר, נישואין, סכסוכים משפטיים וכדומה - חייבים להסיר את הכובע בפני מסירותם של בני־הזוג וואלאס.

     

    ולכן, אפשר בקלות לדמיין את קריאת השמחה העמומה שנשמעה ב-1909, כשמצאו קלף תביעה מבית־המשפט לתביעות קטנות בלונדון, ובו עשרים ושישה מסמכים המרכיבים ביחד את תיק בֶּלוֹט־מַאוּנטג'וֹי. כל המסמכים נוגעים לסכסוך שהתגלע ב-1612 בין כריסטופר מאונטג'וי, פליט הוגנוטי שעסק בייצור פֵּאות, לבין חתנו, סטפן בֶּלוֹט, בנוגע להסכם נישואין. בעיקרו של דבר, ניתן לומר כי בלוט סבר שחותנו לא נתן לו את כל מה שהבטיח, ולכן גרר את הזקן לבית־המשפט.

     

    שייקספיר, כך נראה, נקלע לפרשה משום שבשנת 1604, כאשר פרץ הסכסוך, היה דייר בביתו של מאונטג'וי בקריפֶּלגֵייט. כשנקרא, כעבור שמונה שנים, לתת את עדותו בעניין, הוא טען - די בצדק - כי איננו זוכר שום דבר משמעותי מן ההסכמות שהושגו בין בעל הבית שלו לבין חתנו של בעל הבית.

     

    בתיק הופיעו לא פחות מעשרים וארבעה אזכורים חדשים של שייקספיר, וחתימה אחת מדויקת נוספת - השישית והאחרונה שנמצאה עד כה. זוהי גם חתימתו הטובה והטבעית ביותר מבין אלו ששרדו עד היום. זו היתה הפעם היחידה, ככל הידוע לנו, ששייקספיר נהנה הן ממקום מספיק על הדף כדי לחתום חתימה נורמלית, והן מיד יציבה דיה כדי לכתוב את שמו. אך גם כאן, כמנהגו, כתב את שמו בצורה מקוצרת: "Willm Shaksp". בנוסף, בסוף שם המשפחה יש כתם דיו ענק, שנגרם כנראה מאיכותו הדלה של הנייר. זוהי אמנם רק הצהרה, אך היא גם המסמך היחיד הקיים כיום שבו אנו יכולים לראות את כתב ידו של שייקספיר מדבר בקולו שלו.

     

    הממצא של הזוג וואלאס, שדווח שנה לאחר מכן בין דפי כתב העת 'מחקרי אוניברסיטת נברסקה' (ויישאר לנצח, כך נראה, הסקופ הגדול ביותר של כתב העת מאז ומעולם), היה חשוב משתי סיבות נוספות. הוא מספר לנו היכן התגורר שייקספיר בשלב חשוב בקריירה שלו: בבית שנמצא בפינת הרחובות סילבר ומוֹנקסוֶול, ליד סנט אָלדֶרמֶנבֶּרי בסיטי של לונדון. ותאריך ההצהרה של שייקספיר, ה-11 במאי 1612, הוא אחד מאותם ימים מועטים להפליא שבהם אנו יכולים להגיד בוודאות מוחלטת היכן הוא היה.

     

    מסמכי בלוט־מאונטג'וי היו רק חלק מממצאיהם של בני־הזוג וואלאס במהלך שנות חיפושיהם. בזכות העבודה שלהם, אנו יודעים כיום מה היתה מידת מעורבותו הכלכלית בתיאטראות 'גלוב' ו'בּלאקפרָיֶירס', וכי הוא אף רכש בית־שער בכניסה ל'בלאקפריירס' בשנת 1613, שלוש שנים בלבד לפני מותו. הם מצאו תביעה שהגישה ב-1615 בתו של ג'ון המינגס, אחד מעמיתיו הקרובים ביותר של שייקספיר, נגד אביה בעניין אחד מנכסיה של המשפחה. עבור חוקרי שייקספיר אלו הם רגעים בעלי חשיבות כבירה.


    שייקספיר. הרבה דמיון, מעט מאוד עובדות (צילום: ויז'ואל פוטוס)

     

    למרבה הצער, עם הזמן הלכה מוזרותו של צ'ארלס וואלאס והקצינה אף יותר. הוא כתב לעצמו תשבוחות פומביות בגוף שלישי ("לפני מחקריו," נכתב באחד הפרסומים, "הסברה הרווחת במשך כמעט חמישים שנה היתה כי אין שום סיכוי לגלות פרטים חדשים על שייקספיר. תגליותיו המרשימות שינו את כל זאת... וזיכו את כל עולם האקדמיה האמריקני בתהילת נצח") ופיתח נטיות פרנואידיות.

     

    בין השאר, הוא היה משוכנע כי חוקרים אחרים משחדים את הפקידים במשרד לתיעוד ציבורי כדי לגלות אילו תיקים הזמין. בשלב כלשהו הוא אף האמין כי הממשלה הבריטית מעסיקה בחשאי אינספור סטודנטים כדי לחשוף את רשומותיו של שייקספיר לפני שהוא יספיק להגיע אליהן, ואף העלה את הטענה הזו בכתב עת ספרותי אמריקני, דבר שגרם לתדהמה ולמורת רוח משני צידי האוקיינוס האטלנטי.

     

    קשיי המימון וההתנערות ההולכת וגוברת מצד הקהילה האקדמית הביאו את צ'ארלס והוּלדה לוותר על שייקספיר ועל אנגליה, ולעבור בחזרה לארצות–הברית. הבהלה לנפט בטקסס היתה אז בשיאה, ולוואלאס היה רעיון מפתיע נוסף: הוא החליט כי יש ביכולתו לזהות אדמה שתתאים לקידוח נפט באמצעות מבט בלבד. הוא נתן לאינסטינקט הסודי שלו להוביל אותו, וזרק את כל כספי המימון שנותרו לו על חווה של שש מאות וחמישים דונם בוויצ'יטה פולז, טקסס. עד מהרה התברר כי זהו אחד משדות הנפט הפוריים ביותר שנתגלו אי־פעם בעולם. וואלאס מת ב-1932, עשיר כקורח אך לא ממש מאושר.

     

    בשל המחסור הקשה בעובדות ברורות וחותכות, לחוקרי חייו של שייקספיר נותרות למעשה שלוש אפשרויות פעולה: לנבור בקפדנות בין מסמכים משפטיים כפי שעשו בני־הזוג וואלאס; להעלות השערות ("כל ביוגרפיה של שייקספיר מורכבת מחמישה אחוזים של עובדות ומתשעים וחמישה אחוזים של ניחושים," אמר לי אחד מחוקרי שייקספיר, כנראה בבדיחות הדעת); או לשכנע את עצמם כי הם יודעים יותר ממה שהם באמת יודעים.

     

    אפילו הביוגרפים הזהירים ביותר מעלים מדי פעם השערות - ששייקספיר היה קתולי, או שהיה נשוי באושר, או שאהב את הכפר או שחיבב מאוד חיות - ופורשים אותן על פני עמוד או שניים עד שהן נראות כמו עובדות ודאיות. בפרפראזה על אליסטייר פאולר, חוקר הספרות הידוע, אפשר לומר כי הדחף לעבור מן האיווי לחיווי הוא תמיד מאוד חזק.

     

    היו כאלה שפשוט נתנו לדמיונם להתפרע. בשנות השלושים של המאה העשרים, השתכנעה קרוליין ספֶּרגֶ'ן, חוקרת מוערכת מאוניברסיטת לונדון שבימים כתיקונם היתה אישה מאוזנת בדעתה, כי אפשר לקבוע כיצד שייקספיר נראה באמצעות קריאה קפדנית של כתביו, והכריזה בביטחון בספרה 'מראהו של שייקספיר ומשמעותו עבורנו' כי הוא היה "גבר קומפקטי ובנוי לתלפיות, אולי מעט רזה, בעל קואורדינציה יוצאת מן הכלל, גמישות נהדרת, ראייה מדויקת וחדה, ותנועת שרירים מהירה. לטענתי, עורו היה בהיר ורענן, ובנעוריו הוא נטה להחליף צבעים בקלות ובכך לחשוף את רגשותיו ותחושותיו".

     

    ההיסטוריון הפופולרי אַייבוֹר בראון הגיע במקביל למסקנה כי אזכוריהם של כיבים ושל מיני תחלואים נוספים במחזותיו של שייקספיר מלמדים כי אי־שם בראשית המאה השבע־עשרה, לקה שייקספיר ב"זיהום סטאפילוקוקי חמור" ובעקבות זאת "סבל מנפיחויות עוריות שהופיעו ונעלמו לסירוגין". חוקרים אחרים, שקראו באופן מילולי מאוד את הסונטות של שייקספיר, נדהמו לגלות שתי התייחסויות לפיסחות, האחת בסונטה ה-37:

     

    "כּאָב תשוש רואה ומתפעל

    בִּצלוֹח יד הַבּן בעלומים

    כה אף אני, בִּתגָר־גורל כושל,

    מכֵּן וָעוז שלךָ לי ניחומים".

     

    והשנייה בסונטה ה-89:

     

    "אמור כי עזבתני על עוולה

    שֶבּי מצאת, והדין אצדיק.

    דַבֵּר על פִּסחוּתי - מייד אצלע".

     

    ולפיכך הסיקו כי היה נכה. אך למען האמת, ישנה עובדה אחת שחובה להדגיש אותה, חזור והדגש: אין בידינו שום דבר - לא ציטוטון, לא פיסת נייר - שמעניק לנו תובנה כלשהי על תחושותיו או על אמונותיו של שייקספיר כאדם פרטי. אנו יכולים לדעת רק מה יצא מתוך יצירותיו, ולא מה נכנס אליהן.

     

    דיוויד תומאס איננו מופתע כלל וכלל מן העובדה שמדובר בדמות כל כך עמומה. "התיעוד אודות ויליאם שייקספיר הוא בדיוק מה שהייתי מצפה למצוא לגבי אדם במעמדו באותה תקופה," הוא אומר. "לנו זה נראה כמו מחסור נוראי פשוט בשל העניין העצום שלנו באיש. למעשה, אנחנו יודעים על שייקספיר יותר מאשר על כל דרמטורג אחר בזמנו".

     

    כמעט כל הדמויות הבולטות של התקופה לוטות בערפל כיום. תומאס דקר היה אחד המחזאים המובילים באותן שנים, אך כל מה שידוע לנו על חייו הוא שנולד בלונדון, כתב המון, והיה שקוע כמעט תמיד בחובות. בן ג'ונסון היה מפורסם יותר, אך רבים מן הפרטים המהותיים ביותר של חייו - היכן נולד ובאיזו שנה, מי היו הוריו, כמה ילדים היו לו - עדיין אינם ידועים או אינם מבוססים. ועל שלושים שנות חייו הראשונות של איניגו ג'ונס, הארכיטקט ומעצב התיאטראות הדגול, איננו יודעים שום דבר בוודאות פרט לכך שככל הנראה הוא חי במקום כלשהו.

     

    עובדות, למרבה הפלא, נמחקות די בקלות, ובארבע מאות השנים האחרונות רבות מהן פשוט התאדו. אחד המחזות הפופולריים ביותר של התקופה היה אַרדֶן מפֵייבֶרשֶם, אך כיום איש אינו יודע מי כתב אותו. למען האמת, רק במקרים ממוזלים במיוחד, זהותו של הכותב כן ידועה. תומאס קיד כתב את המחזה המצליח ביותר בשעתו, הטרגדיה הספרדית, אך אנו יודעים זאת רק בזכות התייחסות מקרית לכך במסמך שנכתב כעשרים שנה לאחר מותו (ואז נעלם למשך כמאתיים שנה).

     

    מה שנותר לנו משייקספיר הם מחזותיו - כולם למעט אחד או שניים - בעיקר הודות למאמציהם של עמיתיו הנרי קוֹנדֶל וג'ון הֶמינגס, אשר הוציאו אסופה שלמה, פחות או יותר, של יצירותיו לאחר מותו - הלוא היא 'הפוליו הראשון' המהולל. קשה אפילו להתחיל להסביר עד כמה אנו בני מזל שזכינו להכיר כה רבות מיצירותיו של שייקספיר, משום שגורלם של רוב המחזות מן המאה השש־עשרה ומתחילת המאה השבע־עשרה היה אבדון מוחלט.

     

    יש בידינו כתבי יד מעטים מאוד של מחזאים מאותה תקופה, ואפילו מחזות מודפסים הם עניין די נדיר. מתוך כשלושת אלפים מחזות שהועלו, כך מעריכים, על בימות לונדון בין שנות חייו הראשונות של שייקספיר לבין סגירת התיאטראות ב-1642, בעקבות המהפכה המדכדכת של הפוריטנים, שמונים אחוזים מוכרים לנו רק בשמם. רק כמאתיים ושלושים מחזות כתובים שרדו מאז ימיו של שייקספיר, ובכלל זה שלושים ושמונה המחזות של שייקספיר עצמו - כחמישה־עשר אחוזים מן הסכום הכולל, שיעור מדהים ומרשים מאין כמוהו.

     

    דווקא משום שאנו מכירים כל כך הרבה מיצירותיו של שייקספיר, אנו יכולים להעריך כמה מעט אנו יודעים עליו כאדם. אם היו לנו רק הקומדיות שלו, היינו חושבים כי היה ברנש די רדוד. אם היו לנו רק הסונטות שלו, היה נחשב בעינינו לאדם בעל תשוקות אפלות. ממבחר יצירותיו האחרות, מצטייר בעינינו איש אצילי, מחושב, מֶטָפיזי, מלנכולי, מקיאבליסטי, נוירוטי, קל דעת, מלא אהבה ועוד ועוד. שייקספיר היה כמובן כל הדברים הללו - ככותב. אנו כמעט לא יודעים איך היה כאדם.

     

    שייקספיר, כך נדמה, כבר הפך מזמן מדמות היסטורית לאובססיה אקדמית. בעיון זריז

     באינדקסים של כתבי העת האקדמיים הרבים המוקדשים לו ולתקופתו, ניתן למצוא מחקרים עקשניים כמו 'אנטרופיה של שפה ומידע באותלו', 'מחלות אוזניים ורציחות בהמלט', 'התפלגויות פּוּאָסוֹן בסונטות של שייקספיר', 'שייקספיר והאומה הקוויבקית', 'האם המלט היה גבר או אישה?' ועוד רעיונות מקוריים שכאלה.

     

    כמות הדיו שנשפכה על שייקספיר היא, בחישוב כולל, כמעט אבסורדית. בקטלוג הספרייה הלאומית הבריטית, הקלדת השם "שייקספיר" בקטגוריית המחבר מחזירה 13,858 תוצאות (השם "מארלו", לשם השוואה, מעלה רק 455), ובקטגוריית הנושא עוד 16,092 תוצאות. בספריית הקונגרס בוושינגטון יש כשבעת אלפים עבודות ויצירות שנכתבו על שייקספיר - כמעט עשרים שנה של קריאה, בקצב של עבודה אחת ביום - וכפי שאפשר להבין די בקלות, המספר הזה רק הולך וגדל.

     

    מתוך ההקדמה של "העולם כבמה - שייקספיר" מאת ביל ברייסון. תרגום - גיא הרלינג, הוצאת מודן, 212 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים