הפלא השמיני

ליידיז אנד ג'נטלמן, קבלו את הוד רוממותו - המלך!”, הכרוז פוסע בצעד נחוש אחורה. רחש מתפתל בין מאות באי חצר המלוכה ומסתיים בדממת מוות קרירה. ופתאום - זרזיף דק של גשם שמלווה בקריאה הבלתי נמנעת: “קאאאאט!!!”.

אני נמצאת באולפני ארדמור שבדאבלין, אירלנד, מצפה בכיליון עיניים לפגישתי המתעכבת עם המלך הנרי השמיני, כלומר עם ג'ונתן ריס מאיירס, כלומר עם ג'וני, כמו שכולם מתעקשים לקרוא לו פה.

אלא שגם הוד מלכותו, מתברר, נאלץ להתבטל בפני גורמי שמיים, בעיקר אם הם עושים קולות רטובים שעלולים לחבל בהפקת פרק בעונה השלישית של "שושלת טיודור" (שעונתה השנייה משודרת אצלנו ב-yes). השמועות מדברות על תקציב זעום של 3.8 מיליון דולר לפרק, באמת לא הרבה במונחים של תוכניות אחרות שרשת הטלוויזיה האמריקאית שואוטיים מממנת - ובכל זאת, מיליוני דולרים לא באים בלי לחץ. המצלמות מכוסות מיד ביריעות פלסטיק עבות. וולקאם טו הוליווד, המממ, דאבלין, בייבי.

“יש פה פתגם מפורסם שאומר, 'אם אתה לא אוהב את מזג האוויר, חכה עשר דקות, הוא ישתנה”, אני שומעת קול עבה לוחש לי באוזן. הוד רוממותו? ג'וני? אה, זה אוסאמה ראווי, במאי הצילומים של הסדרה. “זה ממש נכון, אפשר לראות פה ארבע עונות ביום אחד, וזה חייב לבוא בחשבון כשמתכננים את הצילום ועושה לי חיים קשיים".

קבלו את הוד רוממותו המלך

ראווי, כמו רוב אנשי המקצוע שעובדים על הסט, אוחז ברזומה מפואר של פיצ'רס רחבי מסך ועתירי ממון, מה שמסביר את הלוק הקולנועי של "שושלת טיודור". לפתע אני שומעת משהו במבטא מוזר. זהו מורגן אוסאליבן, המפיק הראשי של התוכנית. אוסאליבן, שועל ותיק וכסוף שיער שהלשון האירית המקורית שלו טובלת בקטשופ אמריקאי סמיך, נעמד לידי ומביט מסביב בסיפוק.

“בהתחלה כל מי ששמע על הרעיון של הסדרה אמר שהשתגענו”, הוא מחייך. "דרמה תקופתית? בסדרת טלוויזיה? שמיועדת לקהל אמריקאי?! אבל הלכנו על זה, ועכשיו מדברים גם על עונה רביעית". ההצלחה היא זו שכנראה מעודדת אותו לזרוק לי פאנץ' ליינים שובבים כמו: "'שושלת טיודור' היא לא סדרה על משפחת המלוכה, היא 'הסופרנוס' במאה ה־16".

לא חששתם שהקהל לא יאהב את המלך הנרי הרשע?

"אנחנו לא מחבבים את הדמויות האלה, אנחנו נמשכים אליהן. אובדן, תשוקה, חמדנות - כולם רגשות אנושיים אוניברסליים שאנחנו חווים גם בעידן המודרני. וחוץ מזה, אחרי שראינו את ג'וני משחק את אלביס, הבנו שאם יש לנו אותו כהנרי, יש לנו ווינר. בכלל, אני חושב שליהקנו קאסט מנצח, למרות שרובו הוצא להורג על ידי ג'וני", הוא צוחק. "לפי הספרים, הנרי הרג או הוציא להורג כ־75 אלף אנשים. 75 אלף! אם הוא היה חי היום, ג'ורג' בוש היה מפציץ אותו”.

איך אתה מסביר את הצלחת הסדרה במדינות כה רבות?

“אני חושב על זה כל יום. הנרי השמיני, הי לו חיים מעניינים, חיים דרמטיים בכל אופן, ובכל זאת, לא ייתכן שרק בגלל זה הסדרה עובדת. אז המסקנה שלי היא שהסדרה עובדת כמו אופרת סבון. את מתה לדעת מה עומד לקרות, גם אם היסטורית, את כבר יודעת. חוץ מזה, כששואוטיים ערכה סקר בארצות הברית, שבו מדגם אקראי של אמריקאים נשאלו מה יקרה לאן בולין, התגלה שלרובם לא היה מושג. אז ברמה הזו נראה לי שזה קל להישאב אל תוך הסדרה".

חוויית הכתיבה שלך את "אליזבת" עזרה במובן הזה?

“מאוד. אימצתי את אותה מדיניות כתיבה - לנסות לדמיין את 'אליזבת' לא כמלכה, אלא כאשה צעירה שנמצאת בסיטואציה מאוד מפחידה ומרגישה דברים שהרבה נשים צעירות יכולות להזדהות איתם. אז במקרה של 'שושלת טיודור', העיקרון המנחה הוא שכל הדמויות היו בני אדם אמיתיים שנקלעו למצבים מורכבים. זו סידרה על אנשים, וככזו היא מאנישה את ההיסטוריה".

הסופרנוס האליזבתני. שושלת טיודור

אני מלטפת את צווארי השלם ומביטה מסביב בתקווה למצוא את המלך, כשהסצנה המבוימת לפתע מתעוררת לחיים: הנשים הדחוסות במחוכים, הגברים עטויי שריון רחב כתפיים, הסוסים, הכרכרות, הלפידים הבוערים, כל פריטי השחזור התקופתי עשויים לעילא. המחמאות מגיעות לג'ון ברגינס, מעצבת מחלקת התלבושותֿ. ברגינס, בשחור אלגנט א־לה "השטן לובשת פראדה", מובילה אותי לבית המלאכה העצום שלה, שתופס מחסן שלם ומעסיק שמונה מעצבים מסביב לשעון.

העבודה על כל תלבושת, היא מספרת, נמשכת בממוצע שבועיים וחצי, גם אם סופה

 להצטלם במשך 20 שניות. לפקודתה נמצאות 600 תלבושות שונות מסודרות על שורות של קולבים ובובות, ביניהן ומסביבן מפוזרים בכל מקום מחטים וחוטים, גלילים של בדי ענתיקה מלונדון, ערימות של בטנות רקומות מיפן, תחרות משי ממדריד, כפתורים, חרוזים, נוצות, אבנים נוצצות, כובעים ענקיים, תכשיטי מתכת וכתרים.

את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס