ליפסטיק ג'ונגל

כשיעל בר־זוהר, נינט ויהודה לוי אפילו לא היו על תקן תיאוריה, עדה לזורגן, מהמאפרות הבכירות בישראל, כבר עשתה את אמריקה בגדול. "הייתי ילדת סטודיו 54", היא מספרת בעיניים מבריקות ומתפנה לדווח על מעגל החברים הנרחב שלה אי שם בסוף שנות ה־70 בואך ה־80, "מי לא היה שם", היא נזכרת, "אנדי וורהול, קלווין קליין, הווילג' פיפל, דוגמנית העל ג'יה ז"ל. כולם היו שם, הסרט 'סטודיו 54' לא מתאר רבע ממה שהלך שם".

לזורגן. הראשונה באיפור (צילום: אוהד רומנו)

בהמשך אומנם לזורגן תספר על לימוזינות, מטוסים פרטיים וטיולים מסביב לעולם, אך לפני כן, כדי להבין את עדה של היום, חייבים לעשות סיבוב על רכבת ההרים ההזויה שהובילה אותה כבר בגיל 15 לעבוד כסוכנת הימורים של מרוצי סוסים מתוך מסעדה איטלקית של מאפיונרים ומשם לפסגת עולם הזוהר העולמית.

"עד גיל חצי שנה חייתי במנזר בברלין, אף פעם לא היו לי שורשים. הוריי, ניצולי שואה שמעולם לא מצאו את מקומם בעולם, הרבו לנדוד. אחרי המלחמה אמא שלי התחתנה פעמיים עם שני גברים שהיו קשורים לעולם התחתון. אחרי בלגן עם שניהם היא אספה את שלושת ילדיה וב־1959 עלינו לארץ".

"באיזשהו שלב אבא שלי (בעל מספר 2) הצטרף אלינו והתיישבנו בקיבוץ דפנה, שם אמא שלי, שהיתה אירופאית שלא הסכימה להיפרד מהסגנון שלה והיתה מגיעה גם לרפת מאובזרת בעקבים, עגילים וליפסטיק אדום, זכתה לתואר השרמוטה של הקיבוץ. אחריה כאמור, הגיע אבא שלי, השילוב בין השרמוטה לגנגסטר לא עשה לנו טוב ותוך חודש העיפו אותנו משם".

ואז מה?

"מהקיבוץ הגענו לבאר שבע. היינו האשכנזים הראשונים באזור ועברנו בית כל חצי שנה, כי ההורים שלי פשוט לא ידעו איפה לשים את היתד". היתד שלהם בסופו של דבר ננעצה בספניש הארלם (מנהטן), בזמן שלזורגן הקטנה נשארה מאחור ונדדה בין פנימיות ודודים בארץ.

"הגעתי לניו יורק שלוש שנים אחרי ההורים שלי, כשהייתי בת 15 וחצי, וכמובן שלא הסתדרנו. באיזשהו שלב הכרתי את רוברט קורולי, שחקן איטלקי, שבדיוק התחיל את הקריירה ותוך כמה חודשים עברתי לגור איתו. התחלנו חיים חדשים, הוא עבד כשחקן ואני מלצרתי. הייתי בת 16 וחצי, לא דיברתי אנגלית, היינו מתקשרים דרך העיניים. תוך חצי שנה רוברט התעשר וקיבל הרבה קמפיינים. אני לעומת זאת, לא כל כך מצאתי את עצמי והחלטתי ללכת ללמוד קוסמטיקה בבית הספר של אליזבת ארדן".

החלטה שבסיומו של דבר תשנה לחלוטין את המשך סיפור חייה של לזורגן ותציל אותה מעצמה בכל פעם מחדש. "בסיום הלימודים שיבצו אותי בחנות מול בלומינגדיילס, באזור שבאותה תקופה היה מקום מאוד משמעותי מבחינת התעשייה, מלא בדוגמניות, צלמים וסטייליסטים היו עוברים שם כל יום".

לא לקח למעסיקיה יותר מדי זמן לזהות את כישרונה והם החליטו להוציא אותה למבחני בד למאפרות. עד מהרה מצאה את עצמה הילדה מישראל מתיידדת עם הקרם דה לה קרם של התעשייה האמריקאית, אבל למרות הכסף של החבר, העבודה הנוצצת והחברים המפורסמים, משהו השתנה בהרגשה של לזורגן, "בגיל 22 קיבלתי הארה שהגיע הזמן שאקח את הרגליים שלי ואלך משם כי משהו רע עומד לקרות. אחד הזיכרונות החזקים שלי שייך לערב הסילבסטר, קיבלנו הזמנות למסיבה לבנה בסטודיו 54".

סינדי לאופר. עברה תחת ידיה

"הכל היה לבן, הרצפה היתה מלאת קלקר, מדהימה ונוצצת, כל הכוכבים היו שם ואני הרגשתי שאני אליסה בארץ הפלאות. רגע אחרי חצות כולם נעלמו, הסתכלתי מסביב ופתאום אני רואה עמך וכל הנוצץ פתאום נעלם ולא הבנתי מה קרה, כל הזוהר נעלם והרגשתי במגרש כדורגל. הייתי כולי בהיי שלי ופתאום זה אני והעם ולא הבנתי לאן כולם נעלמו".

לאן הם נעלמו?

"התברר שהאנשים החשובים באמת ירדו למרתף לחדר הוי.איי.פי, שם הם המשיכו את החגיגה עם עצמם ואת כל הגרופיז הם השאירו למעלה. אז בעצם קיבלתי את המכה הראשונה שלי ושאלתי את עצמי מה אני עושה שם. רגע אחד הרגשתי הכי נחשקת ושווה וברגע השני הרגשתי לכלוכית".

אך גם לאחר החוויה הזו לזורגן לא נטשה את הקריירה המתפתחת בניו יורק והמשיכה לפתח את העסק על ידי פיתוח מוצרים ומכירתם בכמה בוטיקים, הכסף הגדול כבר לא קרץ, גם לא הלימוזינות, המסיבות והחברים המפורסמים. עד מהרה עדה ארזה את עצמה וחזרה לתל אביב. "הרגשתי כאילו שאלוהים לקח אותי מהחולצה והנחית אותי פה. פתאום התחילה תסיסה, תחילתה של חברה חדשה".

איך התחלת לעבוד?

"לא היו בארץ מאפרים והסלבז היו מתאפרות לבד. תמי בן עמי ואילנה שושן היו מביאות הכל מפריז ועושות הכל לבד. הראשונים שפתחו לי את הדלת היו הצלמים בן לם, מיכה קירשנר ויקי הלפרין. ואיך

שהתחלתי עם הצילומים גם התחלתי להכיר אנשים. הראשונה שפגשתי היתה סמדר קילצ'ינסקי, אחריה הכרתי גם את השחקן מנחם עיני ז"ל ואת חנוך רוזן והתגבשנו לקבוצה. זו היתה תקופה מאוד יפה, לפני שהיינו יוצאים היה טקס של 4־5 שעות של להתאפר ולהתלבש והמון פרובוקציות כמו לעשות סצנות ובלגן באמצע כל מיני מקומות, היה מטורף".

אז את היית המאפרת הראשונה בארץ?

"כן. דוגמנית העבר, ספירית פרידמן, היתה אז דיווה ובעצם עשתה לי את הקשר הראשון עם יקי (הלפרין), ככה הכרתי את קארין דונסקי ואת כל הנערות זוהר, ואיפרתי אותן והן ישר ראו את ההבדל. באיזשהו שלב הכרתי את אלי אלמני, מעצב שיער שגר בניו יורק והוא שמע עליי (היום הוא הספר הצמוד של ואן דאם), ומיד הפכנו לצוות, בקיצור נהיה בלגן".

את הראיון המלא ניתן לקרוא בגליון החדש של פנאי פלוס