שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    כמו ציפור מטורפת

    "ידעתי שקרה משהו חסר-תקנה ברגע שאיש אחד פתח לי את הדלת של חדר המלון ההוא, וראיתי את אשתי יושבת בקצהו ומסתכלת דרך החלון באופן מוזר מאוד". קטע מתוך "טירוף" של הסופרת הקולומביאנית לאורה רסטרפו

    ידעתי שקרה משהו חסר-תקנה ברגע שאיש אחד פתח לי את הדלת של חדר המלון ההוא, וראיתי את אשתי יושבת בקצהו ומסתכלת דרך החלון באופן מוזר מאוד. חזרתי מנסיעה קצרה, רק ארבעה ימים בענייני עבודה, אומר אָגילָר וטוען שכאשר נסע היה הכל בסדר, לא היה אצלה שום דבר משונה, או לפחות שום דבר יוצא-דופן, ודאי שום דבר שיכול לבשר את מה שעתיד לקרות לה בהיעדרי, פרט לנבואות השחורות שלה- עצמה, כמובן, אבל ברור שאָגילָר לא התרגש מהן, שהרי אָגוּסטינָה, אשתו, תמיד רואה שחורות, הוא ניסה להרגיע אותה בכל דרך אפשרית, אבל היא לא מוותרת וטוענת שמאז ילדותה יש לה מה שהיא קוראת יכולת לחזות את העתיד, או כישרון לראיית הנולד, ורק אלוהים יודע, אומר אָגילָר, איזו מהומה זה חולל בחיים שלנו.


    אז מה קרה במלון הזה? (צילום: AP)

     

    גם הפעם, כמו תמיד, אָגוּסטינָה שלי חזתה שמשהו ישתבש, ואני, כמו תמיד, התעלמתי מהאזהרה שלה; יצאתי מהעיר ביום רביעי, והיא עסקה בצביעת קירות הדירה בירוק, וכשחזרתי, ביום ראשון, מצאתי אותה במלון בצפון העיר, והיא נהפכה ליצור מבעית ומבועת שאני בקושי מצליח להכיר. לא הצלחתי לברר מה קרה לה בזמן שלא הייתי, כי כשאני שואל אותה, היא מקללת אותי, לא ייאמן כמה פראית היא יכולה להיות כשהיא מתרתחת, היא מתנהגת אלי כאילו אני כבר לא אני והיא לא היא, מנסה אָגילָר להסביר, ואם אינו מצליח הרי שזה משום שהוא-עצמו אינו מבין;

     

    האשה שאני אוהב הלכה לאיבוד בתוך הראש של עצמה, כבר שבועיים שאני מחפש אותה ואני לא עושה שום דבר מלבד לנסות למצוא אותה, אבל זה קשה, זה מעיק עד מוות וקשה נורא; זה כאילו אָגוּסטינָה חיה באיזה מישור מקביל לאמיתי, קרוב אבל בלתי-נגיש, כאילו היא מדברת שפה זרה שאָגילָר מזהה במעורפל, אבל אינו מצליח להבין.

     

    התבונה המשובשת של אשתי היא כלב שנושך אותי אבל בו-בזמן שולח לי נביחות שלו קריאת-עזרה שאני לא מצליח להיענות לה, אָגוּסטינָה היא כלב מְזה-רעב ופצוע, שרוצה לחזור הביתה ולא מצליח, וכעבור רגע היא כלב-רחוב שאפילו לא זוכר שפעם היה לו בית.

     

    אָגילָר אומר שמאז שאשתו נעשתה משונה הוא מתאמץ לעזור לה כמיטב יכולתו, אבל הוא רק מצליח להרגיז אותה ולהטריד אותה בִּמסירוּת השומרוני-הטוב שלו. אתמול, למשל, מאוחר בלילה, אָגוּסטינָה התפרצה כי רציתי לנגב בסמרטוט את השטיח שהיא הציפה במים אחרי שהחליטה שנודף ממנו ריח מוזר, ואותי זה פשוט משגע לראות את כל הכלים המלאים מים שהיא מעמידה בכל הדירה, נכנס לה לראש לעשות הטבָּלות, או טיהורים, או השד יודע איזה טקסים שאמורים להיות תפילה לאיזה אלים שהיא ממציאה, והיא רוחצת ומקרצפת הכל בתזזית.

     

    אָגוּסטינָה הלא-מפוענחת שלי, כל כתם במפה, או כל לכלוך בשמשות, מייסרים אותה, היא סובלת כי יש אבק על הכרכובים, ומתמלאת זעם כי לטענתה הנעליים שלי משאירות עקבות בוץ, ואפילו הידיים שלה-עצמה מגעילות אותה, אף-על-פי שהיא שוטפת אותן שוב ושוב, הידיים החיוורות היפות שלה כבר אדומות ויבשות, כי היא לא נותנת להן מנוח, וגם לי היא לא נותנת מנוח, וגם לא לעצמה. אָגילָר מספר שבזמן שאשתו עורכת את טקסיה המטורפים היא מחלקת הוראות לדודה סופי, שהתנדבה לשמש לה כמין עוזר-כומר צייתן, והשתיים מטלטלות לכל עבר כלים מלאים מים כאילו ככה יסלקו את המועקה, או יחזירו את השליטה שאבדה, ואילו הוא-עצמו אינו יודע איזה תפקיד למלא בסיפור הזה ואיך לבלום את הלהט המיסטי שפולש לבית בצורת טורים של ספלי מים שניצבים לאורך הקירות, או על אדני החלונות.

     

    "מיד אני מאבד אותה, ושוב מציף אותי הכאב הגדול הזה" (צילום: ויז'ואל פוטוס)

     

    אני פותח דלת ובלי כוונה שופך איזו קערת מים שאָגוּסטינָה הסתירה מאחוריה, או שאני רוצה לעלות לקומה השנייה ולא יכול, כי היא העמידה סירים מלאים מים על כל המדרגות. איך אגיע למעלה, דודה סופי, אם אָגוּסטינָה חסמה את המדרגות? בינתיים תישאר למטה, אָגילָר, קצת סבלנות, ואל תוציא משם את הסירים, כי אתה כבר יודע איזו מהומה היא תקים. ואיפה נאכל, אָגוּסטינָה שלי, אם כיסית את השולחן בצלחות מלאות מים?

     

    היא שמה כלים מלאים מים על הכיסאות, במרפסת, ומסביב למיטה, הנהר של השיגעון שלה משאיר עקבות אפילו על מדפי הספרים ובארונות, בכל מקום שהיא עוברת נפקחות עיני המים השקטות האלה, שמביטות בַּכלום או בַּתעלומה, ואני, יותר משאני מתרגז אני חש במועקת הכישלון, במצוקה על שאיני יודע איזה בועות מתפקעות לה בתוכה, איזה דגים ארסיים שטים בתעלות המוח שלה, ולפיכך לא עולה בדעתי שום רעיון מלבד לארוב לרגע שהיא לא תשים לב, ואז לרוקן כלים וצלחות ודליים ולהחזיר אותם למקומם במטבח, ואחר-כך אני שואל אותך למה את מסתכלת בי בשנאה, אָגוּסטינָה אהובתי, אולי את לא זוכרת אותי, אבל לפעמים כן, לפעמים נדמה שהיא מכירה אותי, במטושטש, כמו מתוך ערפל, ועיניה מתפייסות אתי לרגע, אבל רק לרגע, כי מיד אני מאבד אותה, ושוב מציף אותי הכאב הגדול הזה.

     

    קומדיה מוזרה, או טרגדיה לשלושה קולות, אָגוּסטינָה עם ההטבלות שלה, דודה סופי שמשחקת את המשחק שלה, ואני, אָגילָר, קהל-הצופים ששואל את עצמו מתי אבדה המשמעות; אותו דבר שאנחנו קוראים לו משמעות והוא בלתי-נראה, אבל כשהוא נעדר, החיים שוב אינם חיים, והאנושי חדל להיות אנושי. מה היינו עושים בלעדייך, דודה סופי. בהתחלה נשאר אָגילָר בבית עשרים-וארבע שעות רצופות, השגיח על אָגוּסטינָה וציפה שבכל רגע תחזור אליה בינתה, אבל ככל שחלפו הימים התחיל לחשוש שהמשבר לא ייפתר מהיום למחר, וידע שייאלץ לעשות מאמץ אדיר כדי לשוב ולהתמודד עם חיי היומיום. אולי הדבר הכי קשה, הוא אומר, זה להשלים עם הקשת של גוני הביניים שבין השפיות לשיגעון וללמוד ללכת רגל אחת כאן ורגל אחרת שם.

     

    ביום השלישי או הרביעי של הטירוף נגמר לי הכסף המזומן, וצורכי היומיום הדחופים חזרו אלי ממעמקי הזיכרון שבהם הסתתרו, ואם לא הייתי יוצא לגבות כמה תשלומים ולמסור את המשלוחים של השבוע, לא היה במה לקנות אוכל ולשלם חשבונות, אבל לא יכולתי לשכור אחות שתישאר עם אָגוּסטינָה בהיעדרי ותשמור שלא תברח ולא תעולל משהו חסר-תקנה, ואז צילצלה בדלת הגברת הזאת, שאמרה שקוראים לה דודה סופי. היא צצה לה ככה פתאום, כאילו שלחה אותה ההשגחה העליונה, עם צמד המזוודות שלה, עם כובע לֶבֶד מקושט בנוצה, עם נטייה לצחוק בקלות, ועם נוכחות רחבה של גרמנייה כפרית, וכבר על הסף, עוד לפני שהוזמנה להיכנס, היא הסבירה לאָגילָר ששנים אין לה קשר עם המשפחה, שהיא גרה במקסיקו, וכי הגיעה במטוס כדי להשגיח על האחיינית שלה כל עוד יהיה צורך.

     

    אני לא יודע, מהסס אָגילָר, אשתי אף-פעם לא סיפרה לי על שום דודה, או לפחות אני לא זוכר שסיפרה לי, אבל אָגוּסטינָה בכל-זאת נראתה כאילו היא מכירה אותה, או לפחות את הכובע שלה, כי היא צחקה, אני לא מאמינה שאת עוד חובשת את הכובע הזה עם נוצת האווז, זה כל מה שהיא אמרה לה, אבל בחיוך ובקִרבה, ואף-על-פי-כן היה פרט אחד שעורר את חשדו של אָגילָר, כי אם לא היה לגברת הזאת קשר עם המשפחה, איך נודע לה על המשבר של אחייניתה, וכששאל אותה, היא ענתה רק, את זה ידעתי תמיד. אה, לעזאזל, חשב אָגילָר, או שיש פה משהו מסריח, או שהרווחתי לי עכשיו עוד מומחית בניחושים.

     

    כך או כך, הדודה סופי הזאת לא רק שהרגיעה קצת את ההתקף של אָגוּסטינָה, אלא גם הצליחה לגרום לה לאכול, התקדמות עצומה, כי קודם לא הסכימה לאכול כלום מלבד לחם פשוט ומים טהורים – אלה המלים שלה, לחם פשוט ומים טהורים – בתנאי שהם לא יבואו מהיד שלי. לעומת זאת, מהדודה סופי היא מסכימה לקבל ברצון דייסה עם קינמון שהדודה יודעת להכין לה ונותנת לה לפה בכפית כאילו היתה ילדה, תגידי לי, דודה סופי, למה אָגוּסטינָה לא מוכנה לקבל אוכל ממני וממך כן, כי דייסה עם קינמון זה מה שהייתי נותנת לה כשהיא היתה חולה בילדותה, מה היינו עושים בלעדייך, דודה סופי, מודה לה אָגילָר ותוהה בינו-לבינו מיהי באמת הדודה סופי הזאת.

     

    מה לא הייתי נותן כדי לדעת מה לעשות, אומר אָגילָר, אבל נשארו לי רק מועקה נוראית, שבועיים לא ישנתי, שבועיים לא נחתי, והמאמץ הזה לחלץ את אָגוּסטינָה מן המקום האחר, חרף ההתנגדות שלה-עצמה. היא זועמת. היא זועמת ומפורקת ומיוסרת; המוח שלה התרסק לרסיסים, חוץ מאהבתי אליה, אהבתי העצומה אליה, אין מה שיורה לי את הדרך לעזור לה להרכיב אותו מחדש. אבל כרגע המצפן הזה מפוקפק, כי קשה לי לאהוב אותה, יש רגעים שקשה לי מאוד, כי אָגוּסטינָה שלי לא נחמדה ולא נראית כאילו היא עוד אוהבת אותי, היא הכריזה עלי מלחמה בשיניים ובציפורניים, מלחמה שקורעת את שנינו לגזרים.

     

    מלחמה או אדישות, קשה לדעת עם איזו מן השתיים קשה יותר להתמודד, ואָגילָר מתנחם במחשבה שלא היא ששונאת אותו, אלא הברייה המוזרה שהשתלטה עליה, אותה שוטפת אחוזת-הדיבוק שבשבילה הוא רק מישהו שמלכלך כל דבר שהוא נוגע בו. יש רגעים שנדמה שאָגוּסטינָה מוכנה להפוגה, והיא משרבטת ציורים שנועדו להסביר לאָגילָר מה קורה לה. היא מציירת עיגולים בתוך עיגולים אחרים, גדולים יותר, ועיגולים שניתקים מעיגולים כמו אשכולות של חרדה, ואומרת שאלה תאי גופה הקם-לתחייה, שמתרַבִּים וגואלים אותה. על מה את מדברת, אָגוּסטינָה, שואל אותה אָגילָר, והיא מנסה להסביר לו באמצעות שרטוט עיגולים חדשים, כעת זעירים וצפופים, מקושקשים בזעם בעיפרון על דף מחברת, אלה חלקיקים מהגוף שלי, מתעקשת אָגוּסטינָה ומניעה את העיפרון כל-כך בכוח, עד שהנייר כמעט נקרע, והיא נרגזת על שאינה מצליחה להסביר, על שבעלה אינו מצליח להבין אותה.

     

    כי אני סוחב משא של אשמה, מודה אָגילָר, על כך שאני מכיר את אשתי כל-כך מעט למרות חיינו המשותפים כמעט שלוש שנים. בנוגע למחוז המוזר של הטירוף הצליח אָגילָר לברר לפחות שני פרטים: האחד, שיש לו טבע טורף שמסוגל לבלוע גם אותו, כפי שבלע אותה, והשני, שהוא מתפשט בקצב מסחרר, ולפיכך המאבק נגדו הוא מאבק נגד השעון, מה גם שהוא התחיל במאבק באיחור, כי לא קלט בזמן את קצב ההתקדמות של האסון. אין לי מי שינחה את צעדַי או ישגיח עליהם בתוך המבוך, ולא מי שיַראה לי איך לצאת ממנו כשיגיע הרגע. לכן עליו לאמץ את מוחו; חרף הבלבול יצטרך אָגילָר לסדר את השתלשלות האירועים בשלווה ובקור-רוח, בלי להגזים, בלי דרמטיזציה, יהיה עליו לחפש הסברים פשוטים ומלים בהירות שיבחינו בין עובדות לבין רוחות-רפאים, ובין מאורעות לבין חלומות.

     

    אני צריך למתן את הטון, להירגע ולהנמיך את הקול, אחרת שנינו אבודים. מה קורה לָך, אָגוּסטינָה שלי, תגידי לי מה עשית במלון ההוא, מי פגע בך? הוא שואל אותה, אבל הוא מצליח רק להצית בה את חמת-הזעם ואת הרעש של הזמן האחר ושל העולם האחר שהיא מתבצרת בהם, וככל שחרדתו-שלו גוברת, כך מחריפה אלימותה-שלה. היא לא רוצה לענות לי, או לא יכולה, אולי היא-עצמה לא יודעת את התשובה, או לא מצליחה לנסח אותה בלב הסערה שמשתוללת בתוכה. כיוון שאי-הוודאות מפוררת את הכל, מתחיל אָגילָר לתאר את מעט העובדות שהוא יודע בביטחון: אני יודע שאני נוסע בכביש מספר 13 בעיר שלי, סַנטָה פֶה דֶה בּוֹגוֹטָה, ושהתנועה, הצפופה ממילא, כמעט לא זזה עכשיו, בגלל הגשם.

     

    הוא יודע ששמו אָגילָר, שהיה מרצה לספרות עד שסגרו את האוניברסיטה בגלל המהומות, ומאז הלך ונהפך לאט-לאט למישהו שהוא כמעט אף-אחד, לאדם שמתקיים מחלוקת משלוחים של מזון לכלבים, אולי זה ישחק לטובתי, זה ששום דבר חשוב לא מעסיק אותי, חוץ מהנחישות להציל את אָגוּסטינָה. הוא יודע גם – עכשיו הוא יודע, אבל לפני שבועיים לא ידע – שכל התעכבות נוספת מצדו תהיה רשלנות פושעת.

     

    כשכל זה התחיל חשבתי שזה חלום-בלהות שמתישהו נתעורר ממנו, כל הזמן אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שזה קורה לנו, ועמוק בפנים האמנתי בזה, הוא רצה לשכנע את עצמו שהמשבר של אשתו הוא עניין של כמה שעות, שהוא יחלוף כשתפוג השפעת הכדורים, או הסמים, או המשקאות, או מה שהיא לא צרכה, ששינה אותה ככה; על-כל-פנים משהו קיצוני, בעל השפעה מוחצת אך חולפת, או אולי זה היה אירוע מזעזע שהיא לא יכולה לספר לו, אבל לאט-לאט תתאושש ממנו.

     

    או אולי אחת מן האפיזודות הסוערות המתרחשות פתאום בעיר הזאת, שכולם בה נלחמים בכולם; סיפורים על אנשים שמוכרים להם סמים מזויפים באיזה בָּאר, או תוקפים אותם והולמים בראשם, או כופים אותם לשתות איזה סם-שינה, כדי שיפעלו נגד רצונם. בהתחלה האמנתי שזה היה משהו כזה, למעשה עדיין לא פסלתי את האפשרות, ולכן הדחף הראשון שלי היה לקחת אותה לחדר-המיון הקרוב ביותר, זה של הקליניקה קַאנְטְרי, ושם קבעו הרופאים התורנים שהיא נסערת וסובלת מהזיות, אלה היו המונחים המדויקים שהם נקטו, אבל אין לה עקבות של חומרים כלשהם בדם.

     

    ואם כל-כך קשה לי להאמין שבאמת לא מצאו שום סימן לחומרים זרים בדם שלה, אומר אָגילָר, אם אני מסרב לקבל את האבחנה הזאת, הרי זה משום שנובעת ממנה המסקנה שהדבר היחיד שנשאר לנו כאן הוא הנשמה החשופה של אשתי; שהשיגעון נובע ישר ממנה, בלי תיווך של גורמים זרים. בלי הקלות. הנשמה החשופה, אלה היו המלים שלה-עצמה באותו אחר-צהריים שבו התחיל הגיהינום הזה. לרגע אחד ויחיד היא לבשה הבעה אנושית והתחננה לעזרה, או לפחות ניסתה ליצור מגע, ואז אמרה לו, תראה, אָגילָר, תראה את הנשמה החשופה שלי; אָגילָר זוכר את המלים הללו בבהירות חדה, כפי שהפצע זוכר את הסכין שחוללה אותו.

     

    היא אף-פעם לא סלחה לאָגוּסטינָה על שהיא חיה אתי, אומר אָגילָר ומתכוון לאֶאוּחֶניה חמותו, שלא הכיר ומן-הסתם לא יכיר לעולם. לפני הטירוף, כשאָגוּסטינָה עוד לא התנתקה מן המציאות, או לפחות לא באופן כל-כך שיטתי, לא טרח אָגילָר לשאול אותה על עברהּ, על משפחתה, על זיכרונותיה הטובים או הרעים, הן משום שכמרצה היה עמוס כל-כך בעבודה, והן כי למען האמת זה לא מאוד עִניין אותו, הרגשתי קרוב לאָגוּסטינָה שחייתה אתי כאן ועכשיו, אבל לא כל-כך לזו שהשתייכה לזמנים אחרים ולאנשים אחרים.

     

    ועכשיו, כשהתעורר הצורך הדוחק להרכיב מחדש את הפאזֶל של זיכרונה, מתאבל אָגילָר על השאלות שלא שאל אותה, מתגעגע לסיפוריה האינסופיים שנפלו על אוזניו הערלות, סיפורים על מריבות עם ההורים או עם אהובים קודמים, אני מתחרט ומאשים את עצמי על כל מה שלא רציתי לראות כשהיא ניסתה להראות לי, משום שהעדפתי להמשיך לקרוא, משום שלא היה לי זמן, משום שלא ייחסתי לזה חשיבות, או משום שאף-פעם לא היתה לי סבלנות לסיפורים של אחרים, ליתר דיוק, לסיפורים על המשפחה שלה, שהפילו עלי שעמום נורא.

     

    האנשים האלה סירבו להתייחס אלי, כי בעיניהם אני סתם אפס, אָגוּסטינָה-עצמה הודתה פעם שככה הם קוראים לי, אפס, זאת-אומרת נחות, מן המעמד הבינוני, מרצה סוג ב', וזה עוד לפני שנודע להם שאין לי עבודה; אָגוּסטינָה סיפרה לו שמלבד זה הם מנו בו מגרעות נוספות, כגון, שלא התגרש מאשתו הראשונה, שאינו מדבר שפות זרות, שהוא קומוניסט, שאינו מרוויח מספיק, שהוא נראה כאילו הגרועים באויביו הלבישו אותו. ברור כשמש

    שחוֹמה של בוז חוצצת ביני לבין האנשים האלה, אומר אָגילָר, אבל מה שמוזר, מה שבאמת מרתק, הוא שהשכבה החברתית שאָגוּסטינָה משתייכת אליה לא רק מחרימה את השכבות האחרות, אלא גם מטהרת את עצמה, נפטרת מחלק מחבריה, ממי שמסיבות ערטילאיות לא עומדים בדרישות, כמו אָגוּסטינָה, כמו דודה סופי; ואני שואל את עצמי האם הן הוחרמו מלידה, או שזאת היתה תולדה של מעשיהן; האם חטא קדמון הוא שעלה להן בגירוש מגן-העדן ובשלילה של זכויות-היתר, או שמדובר בחטא אחר, שהן חטאו בהמשך.

     

    מתוך "טירוף" מאת לאורה רסטרפו, מספרדית: טל ניצן, סדרת לטינו והספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, 287 עמודים.

     

    לאורה רסטרפו, ילידת קולומביה (1950), היא סופרת, עיתונאית, פעילה פוליטית ומרצה לספרות. עד כה פרסמה עשרה ספרים, והיא כיום מן הסופרים המרכזיים באמריקה הלטינית. רב-המכר 'טירוף' זיכה אותה בפרס אַלפָגוּאֶרָה היוקרתי, ובפרס גרינצאנֶה קאבוֹר באיטליה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים