חיית השדה

התרגשות גדולה אחזה בי בפעם הראשונה שקראתי את "החיים כמשל" של פנחס שדה. זה קרה בבסיס צבאי ללימוד נהיגה בטירת הכרמל, בין אקליפטוסים גדולים, בהפסקות הארוכות של הקורס שהיה צ'ופר מקובל ביחידת החי"ר. קורס שעמדתי להיכשל בו טסט אחרי טסט.

מה היה בספר הזה שכל כך ריגש והקסים? הדיבור הטבעי והאינטימי של פנחס שדה על אלוהים; הדיבור האוהב שלו על ישו; הכתיבה הווידויית החשופה, הבאה מתוך מה שעיניו רואות בהליכתו ברחוב; הסיפורים על נשותיו ואהבותיו וחוויותיו המיניות; השפה הפשוטה לגמרי הטומנת בחובה צד חגיגי הדור ושירת ירושלים החדשה, שהיתה המשכה הישיר של הפרוזה הגדולה. אז קלטתי רק חלק מעוצמתה.

הבודד והעצמאי

"החיים כמשל" הוא ללא ספק ספר חד פעמי. הוא מספר בצורה יוצאת דופן כמה החיים הם חידה ומשל למשהו גדול יותר, ועל כן גם הם גדולים. שדה דיבר בספר כאיש בודד, אבל זו היתה בדידות עצמאית מאוד. העצמאות הזאת היתה רוחנית ומאמינה, והאמונה שלו היתה פתוחה וחדשנית יותר מהאמונה הדתית-מצוותית שהכרתי מקרוב.

"אמונה פתוחה וחדשנית" (צילום: ישראל ברדוגו)

יתרה מכך, האמונה הזו היתה חיונית הרבה יותר מן האתיאיזם העקר שהלך והשתרש אז בישראל החילונית. תפלותו של האתאיזם הזה דבקה חלקית גם בי והרדימה משהו באמונתי ובאהבתי לתנ"ך. תרמו לכך לא מעט ויכוחים חוזרים ונשנים שערכנו כמה שנים קודם לכן בתנועת "הצופים" בשאלת קיומו של אלוהים.

שתיקת האדמה 

באותם ימים "החיים כמשל" היה מעבר לשיא השפעתו, מעבר לתדהמה שעורר בספרות הישראלית עם הופעתו ב-1958, כשפנחס שדה היה בן 29. הדיבורים היוקדים בספר הזה על אלוהים הביאו לתיוגו כסוג של רומן נעורים, לא משהו שהחילוני המבוגר והנאור והלא-מאמין עוסק בו ברצינות. ירון לונדון סיפר באחת ההזדמנויות בשעשוע איך נהג בצעירותו להרשים בחורות עם המשפט המפורסם מתחילת הספר: "אני שומע את שתיקת האדמה".

מהו צלילה של שתיקת האדמה? (צילום: GettyImages)

תפוחים טובים מאוד, אדון. תפוחים.

אבל אני אין לי בעבור מי לקנותם. איש בודד אני, ללא אשה וילדים, ללא אחות. איש השומע את שתיקת האדמה.

אבל אח וריע אנוכי לכל האדם: לרוכל הלילה, לעני, לעובר-האורח. אף על פי שאין איש מבין ללשוני, אף על פי שקולי קול קורא במדבר. כבר איני כועס על כך".

ואור הנשמה אינו אלא אורו המושאל של אלוהים.

פעם בלילה, בהיותי חונה עם הצבא בשדה, שמעתי מרחוק, מעבר כפר אחד, קול פרה גועה חזור וּגְעה בעצב.

זו היתה הפעם היחידה שבה דימיתי לשמוע דבר מה הדומה לקול האדמה".

אחרי הקריאה הראשונה חיפשתי עוד ספרים של פנחס שדה. קראתי את "על מצבו של האדם".

קראתי את "שיחות בחצות לילה עם פנחס שדה", ספר השיחות של הבמאי יוסף מונדי עם שדה. היו בדברים האלה יופי, אבל זה לא היה "החיים כמשל".

איש קטן גדול

כעבור שנתיים בערך הכרתי את מנחם בן (שדיבר גם הוא בצורה נפלאה על אלוהים ועל התנ"ך, עם חידושים גדולים משל עצמו - אבל זה כבר סיפור אחר). הוא הכיר היטב את פנחס שדה ובאחת הפעמים שהלכנו יחד פגשנו אותו. זה היה בדרום תל אביבי, ליד דוכני פירות כלשהם. אולי גם של תפוחי עץ. שדה היה כמובן מבוגר הרבה יותר מאשר בימי כתיבת הספר, אבל עדיין היתה בעיניו הבערה העירנית. אני זוכר בעיקר כמה הופתעתי מקומתו הנמוכה, ניגוד מוחלט לשיעור קומתו הרוחנית.