החלטתי באותו לילה גשום להיכנס לפאב של גייז
לונדון היתה הכל בשבילי באותם ימים. עיר חדשה, שפה אחרת, אנשים אחרים ויפים והזדמנות לחיות במקום שאף אחד לא מכיר אותי. הזדמנות נפלאה לבחור בן 21, שבקושי שנה לפני זה הבין שלרגשות האלה כלפי בחורים אחרים יש שם, להתחיל ולחקור את העולם המוזר הזה, רחוק מהעין הבוחנת של מכרים, חברים ומשפחה. בדיעבד, ברחתי מעצמי, עם עצמי
אני לא יכול שלא למנות את היתרונות של החורף. קודם כל, הוא הגורם מספר 1 לכירבולים ברחבי העולם. זה דבר מבורך, שהרי בקיץ, עם כל חיבתי לשינה בכפיות, אני מסתפק בלהניח את היד על הגב של בן זוגי רק כדי להרגיש את קיומו, אבל הס מלהזכיר התכרבלות מיוזעת. בנוסף, החורף, ובעיקר הגשם, גורם לכל עיר, אפילו לחלקים האפרפרים של תל אביב, להיראות נקיים ויפים, והעננים מזכירים לי את מזג האוויר הלונדוני.
בשבילי לונדון היא נקודה חשובה בהיסטוריה האישית
יש כאלה שבשבילם לונדון היא "סתם" עיר, עוד יעד תיירותי שנוסעים אליו בשביל לזרוק חסכונות של שנים על ארוחת צהריים, אבל בשבילי לונדון היא נקודה חשובה בהיסטוריה האישית. ב-2004, לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי, חיפשתי לעצמי משהו מרתק לעשות. המחשבה על "כמה שיותר רחוק, כמה שיותר מהר", והעובדה שמספר חברים כבר החליטו שהם מניידים את עצמם ללונדון הביאה אותי לנתב"ג בדיוק שלושה שבועות אחרי שקיבלתי את תעודת המילואים שלי, ומשם הדרך ללונדון ארכה כחמש שעות בלבד.
לונדון היתה הכל בשבילי באותם ימים. עיר חדשה, שפה אחרת, אנשים אחרים ויפים והזדמנות לחיות במקום שאף אחד לא מכיר אותי. הזדמנות נפלאה לבחור בן 21, שבקושי שנה לפני זה הבין שלרגשות האלה כלפי בחורים אחרים יש שם, להתחיל ולחקור את העולם המוזר הזה, רחוק מהעין הבוחנת של מכרים, חברים ומשפחה.
באחד הלילות המשעממים שנותרתי לבד נזכרתי שבשיטוטי באחת השכונות הקרובות לביתי, האמפסטד, ראיתי פאב שכונתי עם דגל גאווה מתנוסס מעליו, והחלטתי שזה יהיה הלילה בו אעשה מעשה ואכנס לפאב של הומואים. כבר ראיתי בעיני רוחי איך המקום יראה מבפנים – אפלולי, עם מוזיקה מגניבה, מלא באנשים יפים שמחזיקים כוסות קוסמופוליטן או איזה דאקירי מתוחכם, וכולם עושים לכולם עיניים כשבצד יש כמה זוגות (יפים כמובן) שמתנשקים.
יצאתי מתחנת הרכבת התחתית (או ירדתי מהאוטובוס, אני כבר לא זוכר, אבל רכבת תחתית זה יותר סקסי) וצעדתי לעבר הפאב, בתקווה שאף אחד מהחברים שאיתם גרתי לא יתפוס אותי בקלקלתי. נשמתי נשימה ארוכה וצעדתי פנימה, מחכה להיות המום מהשפע שיש למקום להציע לי. אבל לא – עוד פאב אנגלי טיפוסי, שפשוט איכלס גברים בלבד, שבמקרה אוהבים גם גברים. למרות העובדה שהיה זה יום ראשון שלפני Bank Holiday, כלומר, יום חופש כללי לרגל חג-שקר-כלשהו, המקום היה די שומם, והמשקה השולט לא היה צבעוני ומחוייך, אלא בירה, כיאה ללונדון.
מיותר לציין שמצאתי את עצמי בוהה באוויר, חצי שיכור, עד שאדם חביב אחד פנה אלי והתחיל לדבר איתי. אני לא זוכר הרבה מהשיחה הזאת, שהיתה רוויה בירה שערבבה לי את המוח, אבל אני כן זוכר שבן שיחי היה ג'נטלמן מספיק בשביל להדוף כל ניסיון חיזור נואל של בחור מבולבל ושיכור, שהגיע כל הדרך מישראל כדי להיכנס לפאב של הומואים.
במבט לאחור, אני מנסה לחשוב למה נסעתי ללונדון. אם אני מסתכל על זה היום, אני יכול להגיד שכנראה ברחתי ממקום שבו כולם מכירים אותי, כדי לנסות לסדר לעצמי את המחשבות בראש. מחשבות על עתיד, על תחילת חיים בוגרים ועל ה”שוני” הזה שגיליתי פתאום. היום אני יכול להגיד שהבריחה היתה חסרת תועלת ואפילו מיותרת, אם לא מטופש. נסעתי עם עצמי כדי לברוח מעצמי, מה שהפך את זה ללא רלוונטי, אבל בסופו של דבר – נראה שזה עבד.
"מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר; כל דבר הינו נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר” (אנטואן דה סן-אקזופרי, “הנסיך הקטן")
האימייל של עמית
