המתוקה החליטה שהיא עוברת ללמוד בחוג שלי
בדרך כלל אני לומד לבד. יותר קל לי ככה: אני מרוכז, מתוזמן היטב ומנותק מכל הסחות הדעת. איתה זה היה מוזר קצת בהתחלה, אבל התקדם באופן כייפי, וגיליתי שאפשר ללמוד טוב גם אם יש הסחות דעת בסביבה כמו גוף יפה של אשה היושבת ממש לידך. אבל להיות שנינו יחד כ-ל היום, כ-ל יום?
"אז אתה מוכן לזה?"
"מוכן למה?"
שנינו שוכבים על המיטה עם נורת הלילה. אני קורא. הזזתי את מבטי הצידה אליה.
"מוכן לראות אותי כל יום".
"אני גם ככה רואה אותך כל יום", אמרתי בהרמת גבה.
"כן, אבל עכשיו כל יום, כ-ל היום".
"אויש, לא חשבתי על זה..." הסתכלתי על התקרה ועשיתי פרצוף מסכן. "את תהרסי לי את הבריאות".
הפליק באוזן שקיבלתי באותו רגע היה חד.
"אייי! אז למה שאלת אם את מרביצה לי??? חיפשת תירוץ?"
"אני לא צריכה תירוץ בשביל להרביץ לך", אמרה תוך כדי הוצאת לשון קטנה ושובבה, ומיד אחר כך, כאילו נעלבה, "אויש, הא? הבנתי אותך". היא הסתובבה עם הגב אלי תוך כדי דיבור.
"נו באמת, בייב. אני צוחק. את יודעת את זה", ליטפתי לה את הבטן, אחרי ששמתי את הספר בצד. "באמת לא חשבתי על זה. זה יכול להיות מאוד מאוס, וזה יכול להיות ממש כיף. תלוי מה המצב בינינו באותו רגע, לא?" אמרתי.
היא החזירה את גופה ואת מבטה לכיווני. "מה זאת אומרת?" הסתכלה לתוך עיניי.
"זאת אומרת שאם רבנו או שיש בעיות נצטרך להתראות בכל זאת. ולא להיכנס לנבכי השיעורים שלכל אחד מאיתנו היו בנפרד עד עכשיו".
המתוקה שלי החליטה שהיא עוברת בשנת הלימודים הזו לחוג שלי. היינו בשני חוגים שונים עד עכשיו, והנה, בתום שנת לימודים מעיקה שהיא הצליחה לסיים עם ציונים טובים, אישרו לה לעבור חוג. לא דיברנו על זה יותר מדי. רק אמרתי שאעזור לה בכל דבר שאוכל כדי לאקלם אותה לנושאים החדשים ושאני לא מאמין שתהיה לה בעיה חמורה אם היא רוצה לעבור.
אנחנו יחד מאז תקופת המבחנים הראשונה. זו קירבה בינינו מאוד, מכיוון שלמדנו יחד למבחנים המשותפים לחוגים השונים, ובתוך כל הלחץ הזה, הלימודים המשותפים היו מעין ניגוד נחמד ממה שהכרתי עד עכשיו.
בדרך כלל אני לומד לבד. יותר קל לי ככה: אני מרוכז, מתוזמן היטב ומנותק מכל הסחות הדעת. איתה זה היה מוזר קצת בהתחלה, אבל התקדם באופן כייפי, וגיליתי שאפשר ללמוד טוב גם אם יש הסחות דעת בסביבה כמו גוף יפה של אשה היושבת ממש לידך, או מוזיקת שאנטי טיפשית שהיא חייבת לשמוע בשקט בזמן שלומדים. וכמובן, כל השיחות המעניינות כשגלשנו לנושאים שלא קשורים ללימודים.
"אז אתה חושב שזאת תהיה בעיה?" שאלה עם רטט קל בקול.
"זה בסדר, בייב. גם אם תהיה בעיה נתגבר עליה", נשקתי לה.
"אני לא רוצה לעבור אם זה יהרוס את הקשר בינינו"
התגעגעתי ללימודים. מעבר לעובדה שכמעט לא היה חופש בגלל השביתה האחרונה, אני בהחלט יכול לומר שרק עבדתי בחופש הזה. כך שלחזור לשגרה של אנשים כל הזמן, חברה, לימודים ועשייה, בשבילי זה רק יכול לעשות טוב.
"אני לא רוצה לעבור אם זה יהרוס את הקשר בינינו", אמרה, עדיין מחפשת חיזוקים.
"זה לא יהרוס כלום. מקסימום, אם יהיה איזה חיכוך, כל אחד יישן בדירה שלו בשביל להתקרר, והכל יהיה בסדר".
"בגלל זה לא רצית לעבור לגור יחד?" לרגע זזה אחורה ועיניה נפקחו. "כי אתה רוצה שיהיה לך לאן לברוח?"
"מה? איך הגעת לזה? לא מה פתאום!" התעצבנתי. "מה את מתחילה עם התיאוריות שלך? אני חושב שלעבור לגור יחד אחרי חצי שנה זה מוקדם. זה הכל!"
היא נרגעה. "הגיוני", אמרה ועשתה פרצוף חושב, כאילו לא מאמינה לעצמה.
"טוב, בואי נלך לישון. אני גמור. כבר מאוחר ומחר צריך לקום מוקדם".
היא כיבתה את נורת הלילה והתכרבלה בתוכי, מצטנפת קרוב בקרירות ששררה בחדר.
למחרת, הגענו יחד ללימודים. היא מיד פנתה לחבריה לחוג שהיה שלה עד עכשיו. אני פניתי לחברים מהחוג שלי. זה כל כך ברור מה שקורה פה. לכל אחד יש את החברים הקרובים שלו בלימודים, אלה שתמיד תשב איתם, שבולטים לעיניך בהפסקה, אלה שדואגים לך ואתה להם. לומדים להכיר את הנפשות הפועלות בכל חבורה ואת התפקיד שכל אחד ממלא. ממש כמו בתיכון. בנוסף לאלה, יש את החבר'ה שאתה תמיד יכול לשבת איתם, להריץ צחוקים, להחליף סיכומים, מבחנים, שחזורים, עבודות וכו', או לשבת איתם באיזה פאב, אבל מעבר לזה הם לא מקיימים תפקיד חשוב בחייך. חוץ משתי הקבוצות האלה, יש את אלה שבשבילך, לא איכפת לך יותר מדי מעצם קיומם. לא מפריעים, לא מועילים. מה שבטוח, הדשא עכשיו היה פעיל ומלא חיים והקמפוס עמוס לעייפה.
ראיתי אותה נכנסת ומתיישבת בשורות האחרונות
התחיל השיעור. קורס חדש. כהרגלו, המרצה מציג את עצמו ואת החומר שילמד במשך השבועות עד לסיום הקורס. וכהרגלה של המתוקה שלי, ראיתי אותה נכנסת ומתיישבת בשורות האחרונות, לא רחוק ממני, באיחור.
הסתכלתי אליה, חייכתי ועשיתי תנועה של האצבע על השעון. היא הרימה את כתפיה ועיקמה את הפה בתגובה. אז גם שמתי לב שלא ענדתי את השעון. לא אופייני לי. עכשיו אני אהיה על קוצים כל הזמן עד שנשוחרר מהשיעור, מבלי לדעת כמה זמן עוד יש לי לסבול.
הפסקה. יצאתי מהכיתה ומצאתי את המתוקה יושבת עם אנשים מהחוג שלא ממש הכרתי ולא ממש מהחברים הקרובים שלי. הרמתי גבה וחייכתי לעצמי; היא תמיד ידעה למצוא חברים מהר. ניגשתי אליה וליטפתי לה את הגב בעדינות בהיחבא. "רוצה קפה? אני הולך לקנות".
"לא תודה. אני בסדר", חייכה ונשענה לכיווני.
"טוב בייב, אז אני זז לקנות. בטח יש תור ארוך".
נכנסתי בתום ההפסקה לכיתה וראיתי אותה יושבת באותו המקום. עשיתי לה פרצוף שואל, תנועת "בואי", והצבעתי על הכסא הפנוי שלידי. היא בתגובה חייכה חיוך רחב ואמרה שזה בסדר. טוב לה איפה שהיא.
בערב אצלי, צלצול בדלת והיא נכנסת בלי להמתין. השותף שלי כהרגלו ברח לחדר שלו כי הרגע יצא מהמקלחת, והתלבש תוך כדי צעקה "אם כבר את מצלצלת בפעמון, לפחות תמתיני שיפתחו לך! ואם הייתי ערום?"
היא לא ענתה לו. "אם היית ערום לא היית גר פה", צעקתי לו בתגובה. "היית מוצא את עצמך באמצע תביעת הטרדה מינית".
השותף יצא מהחדר עוטה חולצה. "את חייבת להסביר לו שגוף ערום זה גוף יפה", אמר לה בעודו מתיישב על הספה בסלון.
"הוא יודע", אמרה בחיוך. אני בדיוק חתכתי ירקות לסלט, והיא התקרבה וחיבקה אותי מאחורה.
"את יודעת, זה לא בריא להתקרב לגבר שמחזיק סכין ביד".
"נו, ולא התקרבתי כל היום. אתה גאה בי שהתאפקתי?"
"גאה בך? התאפקת? על מה את מדברת?"
"לא הצקתי לך כל היום. מה לא שמת לב?" שוב, בטון נעלב וחמוד.
"את אף פעם לא מציקה לי. חשבתי שהבהרתי לך שצחקתי אתמול".
"בכל צחוק..." אמרה תוך כדי משיכת המילה 'צחוק' כדי שאשלים את המשפט.
"...אמת בתחת שלי", אמרתי.
המלפפון חטף את העצבים שלאט לאט התגנבו במורד האצבעות שלי. "אם את רוצה לשבת איתי תשבי איתי. אם את רוצה קפה, תגידי. אם את רוצה לשבת עם חברים שלי תשבי, והם יהיו חברים שלנו. אל תרחיקי את עצמך בשביל לעשות לי נעים. את רק עושה לי לא נעים!"
"טוב בסדר. מצטערת. לא חשבתי על זה ככה".
"מה את רוצה לאכול עם הסלט?" שאלתי כדי להחליף נושא. הפעם עגבניה חטפה את רוע הגזרה.
אכלנו. היא שאלה שאלות על החוגים שהיו, יהיו, וכמה קשה הולך להיות אם היא לא הבינה חצי ממה שרצו ממנה בשיעורים. ישבתי איתה איזה שעה על מנת לסגור לה קצת פערים בקורסים, ולאחר שסיימנו נתתי לה גם כמה עבודות ומאמרים שלי שיוכלו לעזור לה להשלים פערים מקורסים שהיא לא למדה בשנה הקודמת ואני כן.
"ממש שיעור פרטי מה שעשית עכשיו", אמרה לי בקול סקסי. "איך אני יכולה לשלם לך על שירותיך?" חיוך ממזרי עלה על שפתיה.
"אל תשלמי לי", אמרתי באדישות.
החיוך התאדה מפניה.
"רק תבטיחי לי שלא תיכנסי לסרטים יותר בגלל שאנחנו לומדים יחד עכשיו. אוקיי?"
כאילו ננזפה, הורידה את ראשה והפנתה את מבטה לעבר שולחן עץ האורן הגדול שלי. "טוווווב. הבנתי. החיים כרגיל, רק לומדים יחד".
הרמתי את ראשה מהסנטר ונתתי לה נשיקה על המצח, התעכבתי על עיניה לכמה שניות. "חשבתי על תשלום ראוי", אמרתי לבסוף בחיוך זדוני. ההבעה השובבה חזרה לפניה.
קמתי וזרקתי את עצמי על המיטה. היא נחתה עלי עוד לפני שהמזרן הפסיק לרעוד מכובד הנפילה שלי.
אחרי מעשה, היא שוב התכרבלה לתוכי. "מזל שעברתי לחוג שלך. ככה אני אצטרך לשלם לך כל הזמן על השיעורים הפרטיים", לחשה חצי ישנה.
"שלנו", לחשתי בחזרה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
