אם לרוץ, אז לא אחרי מישהו שלא מעוניין בך
עדיף לרוץ על שפת הים: זה גם שורף צלוליטיס, וגם לא שובר את הלב. מי אמר שאנחנו תמיד רוצים דווקא את מי שלא רוצה אותנו? הנה, אני דווקא לא כזאת. לא רוצֶה? לא צריך
ושוב אני נאלצת ללבוש את גלימת עורכי הדין שלי (אקט שנוא עליי, שכן היא לא הולכת טוב עם מגפי הזהב שלי), לפנות לכל אותם מלעיזים ולומר - ממש לא!
אצלי, דווקא מי שמעוניין בי ורוצה אותי יקבל נקודות זכות, ואליו יכוּון הרצון לפתח משהו, להבדיל ממי שחושב שאני "לא מספיק" (השלם את החסר) בשבילו.
הרסתי לכם תיאוריה שהתנהלתם לפיה שנים? נו, זה רק אומר שאין לנו על מי לסמוך אלא על המוזהבת שבארץ. שנתחיל?
יש לנו משפט בין החברים, שאנחנו אומרים זה לזה אחרי דייט בו אנחנו היינו מעוניינים, והצד השני לא. אחראי עליו ידידי נ', איתו נפגשתי לארוחת בוקר לאחר דייט. לאחר שדיווחתי שלא הייתי לטעמו של הבחור, אמר לי נ': "טוב, הטעם שלו בטח לא כולל בחורות מדהימות".
אם נעזוב לרגע את ההומור בצד ואת התמיכה החברית לה נדרשים חברים אחרי דייט מזעזע, הרי שניתן ללמוד מזה משהו: מלבד העובדה שהיינו צריכים למצוא נושאים שיחה אחרים, שכן אין לי עניין לפרט על בחור שאינו מעוניין בי, הרי שהבנתי - אם כבר לרוץ, אז לא אחרי מישהו שלא רוצה, אלא על שפת הים. זה גם שורף צלוליטיס, וגם לא שובר את הלב.
קצת סדר בדברים: הסיטואציה בה נעסוק היום היא זו בה מצאתי בחור ראוי, והוא לא מצא אותי ראויה לו. זה קורה. לפי התיאוריה הנ"ל הייתי אמורה דווקא ליפול לזרועותיו. אני חושבת דווקא ההפך.
זה לא שמי שלא רוצה אותי מיד תכונותיו כאדם נפסלות בזו אחר זו. ממש לא. אבל בבחינה שלו כבן זוג פוטנציאלי, ברגע שהוא לא חשב שאני מספיק מעניינת כדי להמשיך לפגוש בי, מספיק יפה כדי להסתכל עליי או מספיק חכמה כדי להקשיב לי, הרי שהוא נפסל בחזרה, גם אם בהתחלה התעניינתי בו.
אני מנפצת פה תיאוריה שעליה מחנכים את עצמם דורות של בחורים טובים, המרגישים שנשים רוצות רק את הבחורים ה"רעים". תיאוריה הגורסת שמרגע שמישהו לא רוצה אותה, אזי מתחילה הבחורה להסתובב סביבו כמו שווארמה המחפשת את חום הלהבות.
איך אני מסבירה את הגישה שלי? האם פסילת בחור שכזה היא מנגנון הגנה או אינסטינקט הישרדות בג'ונגל הפו"פ?
ייתכן, אבל לא בהכרח. מבחינתי מדובר בעובדה שכשאני באה לבדוק את מועמדותו של בחור לבן זוג ומגלה שהוא לא מעוניין בי, כלומר, לא רואה את מכלול התכונות המרכיבות את אישיותי המיוחדת, הרי שהוא לא רואה תמונה נכונה שלי. האם עם כזה אדם אני רוצה לחלוק את חיי?
אני כבר רואה את כולם מצקצקים כמו דודות פולניות במימונה, שלא יודעות מה עושים עם המופלטה. ואותם אני שואלת - למה לעזאזל שארצה מישהו שלא רצה אותי?
יכולות להיות מספר סיבות, שאני באופן אישי שוללת אותן מכל וכל:
1. האתגר. לכאורה, ברגע שמישהו לא רוצה ניצב אתגר. אם בסיטואציה נורמלית היה קל לעזוב את הבחור ולהמשיך הלאה, הרי שעצם הדחייה מצידו תגרום לרצון לזכות בתחרות שהיא בעצם תחרות עצמית - אני מתחרה עם עצמי על ליבו של הבחור. מה שמניע שבדרך כלל את התחרות הזו היא האגו.
2. האגו. בכל פעם שאני מעלה את המילה הזו על בדל המקלדת עולה ריח עובש באוויר, שכן אגו יכול להחריב כל דבר טוב. במקרה הזה, הרדיפה אחר בחור היא בגלל הרצון להוכיח לאגו שהוא לא נרמס, ועדיין יש סיכוי להחזיר לו את מדליית הזהב שהוא כל כך אוהב. כלומר, יש פה ניסיון להוכחה עצמית שהאישיות שלי זקוקה לאישור של מישהו אחר כדי להתקיים בבטחה עם עצמה.
3. חוסר ההיצע. המצב בשוק הפו"פ בעייתי: אנשים טובים וראויים לא מוצאים מישהו שיהיה חלק מחייהם. אם ארגיש שמישהו מעוניין בי, אבל בוחר לא להיות איתי מסיבות שאני חושבת שאינן נכונות (יפורט בהמשך ע"י גבריאל רעם), אני יכולה לחשוב שבסוף הוא יתעשת, ולכן לרצות להמשיך לפגוש בו.
לא מושכת אותך? לא מתכוונת למשוך את הקשר
ננסה לתרום פן נוסף לדיון: גישתי עומדת בניגוד לגישה שמציג גבריאל רעם (למה אני תמיד רוצה את מי שלא רוצה אותי), לפיה אנחנו נוטים לא לרצות מישהו שרוצה אותנו. רעם כותב:
"בחור פוגש בחורה שרוצה אותו ומשדרת לו שהיא רוצה אותו. זה מעלה את הדימוי העצמי שלו, ולכן הוא כבר מפנטז שיוכל להשיג מישהי ברמה גבוהה משלו. ואז הוא כבר פחות מעוניין באותה בחורה ומתחיל להיות מכוונן לכאלה שבכלל לא חושבות עליו כעל פוטנציאל בתחום המשיכה".
לדעתי, אם מישהו לא מעוניין בי, רק כדי להוכיח לעצמו שהוא יכול להשיג מישהי טובה יותר ובכך לשפר את הדימוי העצמי שלו, ולא רואה מה שיש לו מול העיניים, זה הופך אותו לסוג של טיפש. אז תודה, אבל לא תודה! בעוד יש דברים שאני מוכנה להתפשר עליהם, חוכמה אינה אחד מהם.
כי מה עומד פה על המאזניים? הישארות עם מישהו בדרגת משיכה כמו שלנו וביטחון עצמי וסיפוק מהקשר, לעומת רדיפה אחרי מישהו שהוא כמה דרגות מעלינו, ביטחון ירוד וקשר לא ממומש. תסכימו איתי שצריך להיות טיפש כדי לבחור באופציה השנייה? וכבר אמרתי - טיפש? לא בבית ספרנו המוזהב.
עוד כותב רעם:
"החמדנות שלנו לגבי דרגת המשיכה הרצויה של הפרטנר העתידי תספק לנו אכזבות, מה שיוריד את הדימוי העצמי לגבי מקדם המשיכה שלנו עצמנו...כלומר, ככל שזה יישמע מוזר, יש קשר ישיר בין אגו נפוח (שמקורו בגישה ילדותית לחיים) לבין דימוי עצמי נמוך".
נקביל את זה לתחום החביב עליי – אוכל. אמנם נכון שטעמים שלא מסתדרים יכולים להיות מוגשים יחד. נכון שאפשר לשים קציצת תפוח אדמה, להזליף שוקולד ולעטר בצ'ילי, לקרוא לזה פיוז'ן ולשכנע אותנו שזה ייחודי. אבל אם לרגע נתעלם מהכותרת ומהעיטור שנמצא לנו על הצלחת, זה לא באמת משאיר טעם הרמוני בפה. הכל משתלט זה על זה, אבל התוצאה אינה של מרקם אחיד, אלא של מגוון טעמים שחיים זה לצד זה ומנסים לתפוס זה את מקומו של זה. כך גם הרצון למצוא מישהו שנמצא גבוה מאיתנו בסולם האטרקטיביות. זה אולי נראה טוב יותר על הצלחת, אבל לא בהכרח משאיר טעם טוב בפה.
רעם מסיים את מאמרו במשפט:
"בסופו של דבר, מי שמגיע לזוגיות הם אלה שהתפשרו על בני זוג שמצויים פחות או יותר באותו מדרג משיכה כשלהם".
פשרה? לחלוטין לא! אני חושבת שהניסוח הנכון של המשפט צריך להיות:
בסופו של דבר, מי שמגיע לזוגיות הם אלה שהשכילו לאתר וליהשאר עם בני זוג שמצויים פחות או יותר באותו מדרג משיכה כשלהם.
כי משיכה היא לא רק מראה חיצוני, אלא שקלול גם (ובעיקר) של תכונות אופי כמו טוב לב ומאפיינים כמו חוש הומור, חוכמה וכיוצא באלה. וכי אני רוצה מישהו כמוני. שיהיה לו הומור שיבין אותי, תהיה לו ראייה כמוני בנושאים החשובים. אגב, השוני היחיד בינינו הוא שהוא צריך גבוה ממני (וזה באמת לא כל כך קשה...). אבל בעיקר, וזו הפואנטה - שירצה אותי באותה מידה שאני רוצה אותו!
רוצה את מי שלא רוצה אותי? אז זהו, שלא
פרינססה שמגיע לה נסיך? לא. בחורה טובה שמגיע לה בחור טוב. רוצה את מי שלא רוצה אותי? אז זהו, שלא. למה שארצה להיות עם מישהו שכל מבט בעיניו יגיד "מגיע לי משהו טוב ממך?", או גרוע מכך, יחשוב בצורה ילדותית "את טובה לי, אבל את האגו שלי אני צריך לתחזק עם בחורה טובה ממך. את יודעת... לאגו צריך לדאוג.". שהרי העניין עם אגו שהוא כמו הצמח הטורף בסרט "חנות קטנה ומטריפה" - הוא מתחיל למצוץ דם בטיפות ואז ממשיך כאילו היה בנק הדם בשעת משבר.אני רוצה את מי שאומר שרוצה להיות איתי. בעצם, לא את מי שאומר, אלא את מי שפשוט בא להיות איתי.
התחלנו בתפאורת בית משפט. אם כן, אני בחורה שנאום הסניגוריה שלה כולל שאלה פשוטה: "למה שארצה מישהו שלא רוצה אותי?"
אני יכולה "להתגבר" על כל מוצר מרשימת המכולת שיש לי, כל עוד המכלול מוצא חן בעיניי. אבל אם מישהו לא ראה בי את הדבר שעבורו שווה לקום בבוקר, מבחינתי זה turn off רציני, וזה הזמן להתקדם הלאה, לזרועות בחור שיחשוב על השיר הזה:
"השמש שקעה, אבל את דולקת מאירה לי
את לא כמו כולם, הכי מיוחדת"
(יובל בנאי)
והאמת, הוא לא צריך לחשוב על השיר. הוא פשוט יכול לעמוד מספיק קרוב כדי לזמזם לי אותו באוזן.
