שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בלגאן מענג

    לורי אנדרסון ניסתה אמש בהיכל התרבות להיות גם פילוסופית וגם עיתונאית ולשלב מסרים נגד בוש, אבל בעיקר נתנה מופע מצוין שהוכיח שוב איזו יוצרת גדולה היא

    העובדה שהיכל התרבות בתל אביב היה מלא אמש (ב') לחלוטין, היתה מחממת לב ומעוררת אופטימיות תרבותית זהירה בעידן הדקדנטי משהו, שבו מדורת השבט הן תוכניות כמו "האח הגדול" ו"מפרץ האהבה". הסיבה לאופטימיות היא, כי בניגוד לכל קונצרט או מסע הופעות אחר, הקהל שהגיע לראות את לורי אנדרסון ידע היטב שלא יכיר אף לא אחד מהקטעים במופע החדש שלה.

     

    בניגוד למוזיקאים אשר מגבים אלבום חדש במסע הופעות, בו הם מקפידים לשיר ממיטב להיטיהם, לורי אנדרסון עורכת קודם את מסע ההופעות שלה ומתכוונת להוציא את אלבום המופע רק בתחילת השנה הבאה. זו רק אחת הסיבות שהמופעים של אנדרסון יוצאים מגבולות ההגדרה המוזיקלית גרידא, והופכים יותר ליצירת אמנות, מיצג ואפילו תיאטרון, מאשר מופע מוזיקלי סטנדרטי, ומבססים זה כבר העשור השלישי את מעמדה של אנדרסון כיוצרת פופ ארט אוונגרדית.


    תשעים נרות, 12 נורות. לורי אנדרסון (צילומים: ירון ברנר)

     

    נראית כפי שנראתה תמיד, אנדרסון בת ה-61 לבושה שחור, שערה כתמיד מזדקר אל על כמו אחרי שוק חשמלי, אולי זכר לשנים של עיסוק אובססיבי בגאדג'טים ואלקטרוניקה. גיבורת הפופ האקספרימנטלי של שנות השמונים עדיין חיה בבית האמיצים (שם תקליטה וסרט המופע שלה מ-1986), ואינה מהססת לומר את כל אשר על ליבה. המופע הנוכחי של לורי אנדרסון, "הומלנד" (Homeland), מהווה עדכון לאופרת המולטימדיה בת שמונה השעות של אנדרסון מ-1983, "ארצות הברית I-IV", אופרת אוונגרד בארבעה פרקים של אמריקה תחת שלטון רייגן.

     

    אנשים ענקים עם בגדים תחתונים

    המופע הנוכחי עוסק בחיים תחת נשיא רפובליקני אחר, ג'ורג' בוש ונוגע בכל הפחדים העכשוויים בעולם המערבי, כמו אובדן הביטחון, הכלכלה הרעועה, הדקדנס התרבותי והטרוריזם. הדוגמה הצינית שלה לבדיקות הבטחוניות בשדות התעופה היא נהדרת: "להוריד את הבגדים בציבור יכול היה להיות כל כך כיף...", היא מהרהרת בצער. דוגמאות של אנדרסון למצב שנוגעות למלחמה בעירק או לאופרה וינפרי הן אמנם אמריקניות מטבען, אבל יש להן את המקבילות כמעט בכל מקום ובמיוחד כאן אצלנו. באחד הקטעים המוצלחים יותר של אנדרסון, שעוסק גם בשילוט בנתיבי איילון, היא מתארת שלטי חוצות ענקיים עם פרסומות ללבוש תחתון: "אנשים ענקים עם בגדיהם התחתונים, הראשים שלהם בגובה שתי קומות", להם היא קוראת "אלֵי התחתונים".


    סולו כינור בהדרן

     

    התפאורה המולטימדית צנועה למדי, בהתחשב בעברה הפירוטכני עתיר הוידאו של אנדרסון. האמצעי הטכנולוגי הכמעט יחיד בו היא משתמשת, הוא הפילטר האלקטרוני שלה שהופך את קולה לגברי, להגברת הרושם, חידוד הכוונה ויצירת הדרמטיזציה המתבקשת. הבמה כאמור, משדרת אינטימיות, עניין חריג למדי אצל אנדרסון. כתשעים נרות ושתים עשרה נורות תלויות שמעטרים את הבמה יוצרים אווירה מסויימת של קומזיץ רב משתתפים, גם בהתחשב בעובדה שאנדרסון היא מספרת מעולה של סיפורים, שרובם עגומים, פסימיים וחלקם אף מפחידים למדי.

     

    המוזיקה שמלווה את סיפורי "הומלנד" והולחנה כולה על ידי אנדרסון, היא ברובה אמביאנט אלקטרוני, למרות שיש מספר קטעים קלאסיים מזככים, בין הכינור החשמלי התלוי של אנדרסון לנגן הויולה המצוין אייוינד קאנג - למרות שקטעים מוזיקליים מזככים זה לא ממש הקטע של אנדרסון. עוד מלווים את אנדרסון, שמנגנת גם על קלידים, הבסיסט האיסלנדי סקולי סבריסון ונגן קלידים נוסף, פיטר שרר. הסאונד, אגב, היה מצוין אמש בהיכל התרבות, ואני לא מתכוון לחריקות של הכסאות.

     

    עיתונאית לתשעים דקות

    קשה להעביר ולקבל כל כך הרבה אינפורמציה בתשעים דקות (במיוחד על הכסאות בהיכל התרבות) והתוצאה היא בלגאן, אך בלגאן מענג ומדבק, כי שפה, כידוע, היא וירוס, מימרה שאנדרסון עצמה הטביעה. אנדרסון היא לא פילוסופית דגולה והעובדה שהמופע שלה עירום פירוטכנית, חושף עובדה זו ביתר שאת. אנדרסון מעבירה את המסר שלה לאומה, כי אם העיתונות הפכה לבידור (כפי שהיא עצמה אמרה בראיון לפני מספר חודשים), מדוע שלתשעים דקות לא יהפכו אמנים בעצמם לעיתונאים. אחד השירים הטובים במופע, "רק מומחה" ("Only An Expert"), שיכול להפוך בקלות ללהיט, הוא דוגמה למאמר מערכת מוצלח למדי.


    שפה, כידוע, היא וירוס

     

    מספר שירים של אנדרסון עוסקים גם במערכות יחסים, רעועות כמובן. בטוח שאנדרסון לא מתכוונת למערכת היחסים בינה ובין בעלה הטרי, לו ריד, יחסים שמוסדו רק לפני זמן קצר בחתונה, לאחר זוגיות רבת שנים. השיר הנפלא "האמנות האבודה של השיחה", שבה השתתף האורח המיוחד במופע לו ריד, שדידה לבמה, הכניסה בעירה מחודשת למדורה של אנדרסון, שהחלה לדעוך מעט בשלהי המופע. אנדרסון נתנה הדרן נאה בסולו כינור יפהפה בו פסעה מעדנות בין הנרות הפזורים, אך השיא היה ללא ספק כאשר ריד שר לסיום את "אני אהיה המראה שלך" ("I'll Be Your Mirror") שכתב למחתרת הקטיפה בסוף שנות השישים, כשאייוינד קאנג בויולה, ממלא נאמנה את תפקידו המסורתי של ג'ון קייל בשיר הנהדר הזה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לורי אנדרסון. נוגעת בפחדים העכשוויים בעולם המערבי
    צילום: ירון ברנר
    לאתר ההטבות
    מומלצים