שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חברים לרצח
    בשנת 1944 כתבו יחדיו וויליאם בורוז וג'ק קרואק רומן המבוסס על רצח אמיתי שהתרחש בחבורה הספרותית שלהם. רק עכשיו, לאחר מותו של הרוצח, הספר יוצא לאור

    בשנת 1944 שני כותבים בתחילת דרכם בשם וויליאם בורוז וג'ק קרואק היו מעורבים בפרשיית רצח שזעזעה את ניו יורק וזכתה לכינוי "תיק קאר-קאמרר". הפרשייה הולידה שיתוף פעולה שהפך לרומן ביכורים של שני הכותבים, שהפכו לאחר מכן למייצגים המובהקים של "דור הביט". הספר שנקרא "The Hippos Were Boiled In Their Tanks" ראה אור רק השנה בארה"ב ובימים אלה יוצא לאור גם בבריטניה.


    קרואק. זרק עם קאר את הנשק לביוב

     

    ה"אינדיפנדנט" הבריטי מביא את הסיפור שמאחורי הספר. הוא מתחיל בקיץ 1943. אלן גינזברג, משורר יהודי והומוסקסואל, היה אז סטודנט באוניברסיטת קולומביה. ערב אחד שמע מוזיקה שבוקעת מאחד מחדרי המעונות. הוא דפק על הדלת ושאל לשם היצירה (טריו מס.1 מאת ברהמס).

     

    חבורה עליזה

    חובב הברהמס היה לוסיאן קאר מסט. לואיס, מיזורי. השניים החלו לדבר והפכו לחברים. קאר היה זה שהכיר בין גינזברג לדויד קאמרר ולחברו הוותיק, וויליאם בורוז, בחור אקסצטנטרי וקר רוח . זו היתה חבורה עליזה שנהגה לערוך מפגשי שתייה ולדבר על ספרות. לחבורה הצטרפו מאוחר יותר גם אדי פרקר, שהפכה לבת זוגו של קרואק ושותפתה לדירה, ג'ואן וולמן, שנישאה לבורוז ונורתה על ידו בערב מלא אלכוהול בשנת 1951.

     

    האירוע המדובר ארע בשעות הבוקר המוקדמות של יום שני, 16 באוגוסט, שנת 1944. קאר בן ה-19 וקאמרר בן ה-33 הלכו לצד נהר ההדסון, בפארק ריברסייד בניו יורק. קאמרר היה גיי מוצהר ובמשך היכרותם הארוכה פיתח אובססיה כלפי קאר. שניהם היו שיכורים. הם התווכחו, ויכוח שהפך במהרה לאלים כשקאמרר הציע לקאר "הצעה מגונה" שגובתה במעשים.

     

    קאר, שהיה נסער מאד (על פי דיווחי המשטרה), שלף סכין ודקר את קאמרר פעמיים בחזה. לאחר הדקירה מילא את כיסיו של קאמרר באבנים, הדף אותו לנהר ההדסון ומיהר לבורוז שהמליץ לו להיוועץ עם עורך דין. לאחר מכן ביקש קאר את עצתו של ג'ק קרואק. השניים בילו יחדיו יממה שלמה שכללה ביקור בגלריה לאמנות, צפייה בסרט החדש של זולטן קורדה "ארבע הנוצות" ובעיקר - זריקתו של כלי הרצח לביוב.

     

    כל אחד והגירסה שלו

    בסופו של דבר החליט קאר להתוודות על מעשיו והגיע לתחנת המשטרה. משמר החופים מצא את גופתו של קאמרר בנהר וקאר הואשם ברצח מדרגה שנייה. גם קרואק נעצר וכמעט הואשם בשותפות לרצח. המשפט נפתח ב-15 בספטמבר 1944 ולוסיאן קאר נידון לעונש המקסימלי בחוק – 10 שנות מאסר.

     

    עם פרסום הידיעה על פתיחתו של המשפט החלו מספר כותבים ניו יורקים לכתוב את גרסתם לרצח. גינזברג כתב טיוטה לסיפור בשם "The BloodSong", ששחזרה את שעותיו האחרונות של קאמרר, אבל ויתר על פרסומה בשל לחצים שהופעלו עליו מצד אוניברסיטת קולומביה שביקשה להימנע מסקנדלים מיותרים. המשורר ג'ון הולנדר כתב על האירוע עבור ה"Columbia Spectator". גם ג'יימס בולדווין וטרומן קפוטה כתבו על מעשה הרצח.

     

    באוקטובר 1944, לאחר תקופה בה התגורר אצל הוריו, בורוז עבר לדירה קטנה בריברסייד דרייב בה החל לכתוב בשיתוף עם קרואק את הרומן המבוסס על הרצח של קאמרר. השניים כתבו את פרקי הספר לסירוגין, כשבורוז כותב בשם וויל דניסון, ברמן ניו יורקי, וקרואק בשם מייק רייקו, בחור אדמוני בן 19, מעין סוחר יורד ים לבוש בחאקי.

     

    "היתה הפרדה מוחלטת בכל הנוגע למי כותב מה", סיפר בורוז לטד מורגן, כותב הביוגרפיה שלו. "לא חיפשנו לדייק בפרטים מבחינה ספרותית. מאד נהנינו לעשות את זה. מובן שמה שכתבנו היה תכתיב של גלגול האירועים, כלומר ג'ק ידע מה שהוא ידע ואני ידעתי דברים אחרים. גם השתמשנו בדמיון. נדרשתי להסוות את הדמויות, אז הפכתי את דמותו של לוסיאן לטורקית".


    בורוז: "הוא פשוט לא היה מסחרי מספיק" (צילום: GettyImages)

     

    העתיד נראה מבטיח

    קרואק ובורוז העבירו את הספר לסוכנת הספרותית מדלין ברנן, ששיבחה את כתב היד ואף הגישה אותו למספר מו"לים. העתיד נראה מבטיח, לפחות בשלב זה. ב-14 במאי 1945 קרואק כתב מכתב לאחותו קרולין: "בשביל סוג הספר שהוא – פורטרט כן ואמיתי באופן סנסציוני של המקטע "האבוד" של הדור שלנו – הוא טוב, אך איני יודע אם בימינו יש דרישה לסוג כזה של ספרים, למרות שאחרי המלחמה אין ספק שספרות הדור האבוד תפרח, ואת הספר שלנו בתחום זה אי אפשר לנצח".

     

    בכל אופן, אף מו"ל באותה התקופה לא העז להרים את הכפפה. הסיבות היו ברורות לעין. בשנת 1945 הסצינה הספרותית באמריקה לא היתה מוכנה עדיין לדבר על סמים, הומוסקסואליות, או על רגעי הזיה וטירוף מהסוג הריאליסטי שהשניים האלה ניפקו.

     

    בורוז הגיב באיפוק: "זה לא היה סנסציוני באופן שיסייע לקדם אותו, או כתוב במידה מספקת כדי להפוך אותו להצלחה. הוא נפל בין הכסאות. זה ספר שכתוב בסגנון אקזיסטנציאליסטי, הסגנון המנצח של התקופה, שעדיין לא הגיע לאמריקה. הוא פשוט לא היה מסחרי מספיק".

     

    קרואק וקאר נשארו חברים לאורך השנים, למרות שהספר עמד ביניהם. קאר, שהמציא את

    עצמו מחדש עם שחרורו מהכלא אחרי מעצר שנמשך שנתיים, החל לעבוד בסוכנות הידיעות האמריקנית UPI, התחתן והקים משפחה ומחק את סיפור הרצח מחייו. קרואק המשיך לקוות שהספר שכתב עם בורוז יראה אור, מה שהטריד מאוד את קאר.

     

    קרואק סיפר את הסיפר בשמות בדויים ברומן אוטוביוגרפי בשם "Vanity Of Duluoz". בשנת 1976 פורסמו ב"New York Magazine" קטעים מתוך "The Hippos Were Boiled In Their Tanks" כעובדות. קאר ביקש את עזרתו של בורוז וביחד הגישו תביעה נגד המגזין וקיבלו לידם זכויות משותפות על פרסומו העתידי של הספר. בורוז מת ב-1997, ולאחר מכן הבטיח האפוטרופוס מטעמו לקאר כי הספר לא יפורסם כל עוד הוא בחיים. קאר מת בשנת 2005, מה שסלל סוף סוף את הוצאתו לאור של הספר המדובר.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים