שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    גונב את ההצגה

    "אני בעצם חיית במה", טוען אבי בנימין, מוזיקאי הבית של תיאטרון גשר שחוזר לאור הזרקורים עם העיבוד המוזיקלי ל"לילה ה-12", ומספר על העלייה ארצה בעיצומה של מלחמת המפרץ ועל התהפוכות שעבר התיאטרון בשנים האחרונות

    "תחושת הזרות היא חלק בלתי נפרד ממני", אומר אבי בנימין, מוזיקאי הבית של תיאטרון גשר. ככה זה, כנראה, כשאתה גדל כילד יהודי באסטוניה, לומד מוזיקה במוסקבה, מסתובב כנווד עם להקת רוק ברחבי אירופה ובסופו של דבר מוצא את עצמך בתוך האי הירוק שהקים יבגני אריה בפאתי יפו.

     

    בתיאטרון גשר יש לכל אחד דעה ומה שמפתיע זה הקונצנזוס המוחלט לגבי בנימין. "הוא האיש הכי אהוב בשטח", אומרים שם. למען האמת, קשה שלא להתאהב בו. ידע אינסופי, סבלנות של מנטור, כישרון ענק וחשיבה מקורית שלא מפסיקה להפתיע, משאירים אותך ערני לידו.


    בנימין באסטוניה. כל האנרגיות היו מכוונות למוסקבה

     

    אם תשאלו אותו, הוא יגיד שהמוזיקה תמיד היתה שם איפשהו ברקע. משפחה של רופאים, הגן היהודי, ילד שלומד פסנתר. "זה נשמע כמעט כמו סטיגמה", בנימין משתעשע על חשבון עצמו. אביו לימד באוניברסיטה של טארטו, עיר קטנה ליד טאלין. מגיל צעיר הוא הסתובב בין הסטודנטים, נחשף לאווירה, נשרך אחרי אמא להופעות שהתארחו בקמפוס. "הייתי ילד היפראקטיבי ומוזיקה הרגיעה אותי. בדיעבד אני חושב שבשנים האלה, שבהן בלי להבין פשוט הקשבתי, נכנסו בי כל כך הרבה הרמוניות, מלודיות וצלילים, שעזרו לי מאוחר יותר", הוא אומר.

     

    בייבי מוצרט

    הוא לא בחר במוזיקה, היא פשוט היתה שם, חלק אורגני בחייו. בבית שמעו הרבה מוזיקה. סבא שלו, שנפטר טרם לידתו, היה חזן. אהבת החזנות דבקה גם באביו שדיבר בבית יידיש למרות האיסור. "כשאבא הגיע לישראל הוא נכנס לבית הכנסת והכיר את כל התפילות. זה היה מדהים", מספר בנימין. "לא הבנתי איך, הוא הרי לא למד עברית מעולם. זה נשאר בו מגיל ארבע ובבת אחת, פה בארץ, זה חזר. למרות שהוא היה קומוניסט, למרות שהוא חי חיים שונים, תקליטי חזנות שמענו בבית".

     

    באקדמיה באסטוניה הוא למד אצל ברונו לוק, תלמידם של ארתור שנאבל ופול הינדמיט. "קיבלתי ממנו מה שלעולם לא הייתי מקבל בשום קונסרבטוריון ברוסיה שם עדיין מתעקשים על צ'ייקובסקי, רחמנינוף ואולי מיכאיל גלינקה", הוא אומר. "באסטוניה, אולי בגלל השנאה כלפי הרוסים, לימדו הרבה יותר מוזיקה אירופית".

     

    אתה אומר שהאקדמיה הרוסית למעשה היתה פרובינציאלית, עסקה בעצמה, ביצירות מקומיות, נשארה בתוך החצר המגודרת שלה?

     

    "אני חושב שכן, אבל לא הייתי משתמש במילה פרובינציאליות בשביל להגדיר את ההתעקשות הזו להתעסק בעצמם. זה נראה לי טבעי. אני מסתכל על המילה פרובינציאליות קצת אחרת. אני חושב שהמילה הזו קשורה מאוד ביהדות. אנחנו עם פרובינציאלי, אולי כיוון שאסור היה לנו להתבולל. יהודים תמיד חיו בשטעטל, וכשאנשים יושבים דורות בגטאות, כמובן שהם פרובינציאליים. זה לא טוב או רע, זה פשוט ככה".

     

    בסופו של דבר הגיע בנימין למוסקבה. "כל האנרגיות היו מכוונות למוסקבה, המגה-פוליס היחיד שהיה אפשרי בשבילי", הוא אומר. "הרי לא ממש יכולתי להגיע לניו יורק. אמריקה היתה כל כך בלתי אפשרית, שאפילו לחשוב עליה לא העזתי. בשנות ה-70, אם הייתי אומר שאני רוצה לנסוע לניו יורק, היו מאשפזים אותי".

     

    במוסקבה הוא עבד בתיאטרון הנוער ובתיאטרון הרמטיאז', הלחין מוזיקה לסרטים והקים להקת כליזמרים. "אדון מקרה גלגל אותי לתיאטרון", הוא אומר. מאז הוא מסתובב באזורים האלה של עולמות המולטימדיה. "אני לא מגדיר את עצמי כמלחין או פסנתרן, אני מוזיקאי בתקופה שבה אין כל כך הרבה מוזיקאים", הוא אומר. "יש אנשים מקצועיים בתחומם אבל תזיזי אותם ימינה או שמאלה, אין להם מושג. אני אמנם התחלתי כפסנתרן קלאסי והוצאתי תקליטים, אבל זה תמיד היה יותר רחב מזה. אני עובד בתיאטרון, היתה לי להקת רוק שבמשך שנה וחצי הופיעה באירופה, בשבילי שופן וויסוצקי שווים. אין בי את הסנוביזם של קלסיקנים מול ג'זיסטים או רוקרים ולהיפך".

     

    עד כמה האישיות היא מרכיב דומיננטי בהצלחה של יוצר?

     

    "שאלה קשה. באקדמיה לציור היו אנשים הרבה יותר מעניינים מאלה שלמדו בקונסרבטוריון. אסור לשכוח שמוזיקה קלאסית היא אינטרפרטציה למשהו שהיה קודם, מה שהופך אותה לאמנות הכי קונסרבטיבית שיש. איך שוויואלדי כתב, כך צריך לבצע תו לתו את יצירותיו. אין כזה דבר שחלילן פתאום יחליט שהוא משנה את התפקיד. זו לא דמוקרטיה.

     

    "כדי להגיע לתוצאות במוזיקה קלאסית, אתה צריך להיות מושלם במובן הטכני. רק אז אתה מתחיל לחשוב על לפתח אישיות. בתיאטרון זה שונה. אנחנו כל הזמן משנים רפליקות. התיאטרון הוא חוויה רב חושית שכוללת טקסט, משחק, חלל וגם מוזיקה. הצופה מוצף באלמנטים שונים וזה מאפשר לכל אחד מהם את החופש לא להיות מושלם. זה כמובן אם הכל מסונכרן ואורגני. אתה יודע שזה טוב כשאי אפשר לפרק את החוויה למרכיבים ואז גם כשאתה לא שומע את המוזיקה, היא מחזקת את הסיטואציה".


    את דודינה הוא הכיר בישראל

     

    מה שהנחית את בנימין בישראל בעיצומה של מלחמת המפרץ היתה הדאגה לאשתו דאז ובנו, שעזבו את אסטוניה שנלחמה על עצמאותה ועלו לארץ. "אני ציוני אקזיסטנציאליסטי. בחרתי להיות פה. זה לא אומר שאני מיסיונר שחושב שכל היהודים חייבים לעלות ארצה. אני לא איש של כולם. אני אחד עם קשר חזק מאוד למקום הזה, גם אם זה לא אופנתי", הוא אומר.

     

    כשמלחמת המפרץ פרצה, בנימין היה בדרך לפריז. ההורים נשארו באסטוניה. אשתו והילד כבר עלו לארץ. "המצב באסטוניה היה ממש קשה בזמן הפרסטרויקה. זה היה שנה לפני שאסטוניה הודיעה על עצמאותה וטנקים נכנסו לוילנוס", הוא מספר. "בטאלין היו הפגנות נגד הצבא הרוסי. בישראל היתה מלחמה ואני תקוע בפריז וחושב איך לעזאזל עושים תיאטרון כשהאדמה בוערת".

     

    בסוף ינואר מדינת ישראל סגרה את שמיה. מנהל התעופה הורה להנחית מטוסים על אדמת ישראל רק במקרים דחופים. ב-2 בפברואר מטוס מיוחד מטעם הסוכנות יצא מאמסטרדם לז'נבה ומשם לישראל. בנימין היה עליו, מוטרף מדאגה. "לא היו אז היו פלאפונים, לא היה לי מושג מה הולך בארץ וזה היה די מלחיץ". 

     

    אהבה חדשה

    ההגעה לישראל לוותה בקשיי קליטה ובבעיות בבית. בסופו של דבר פורקה החבילה, הוא התגרש ומצא את עצמו בדרך לתל אביב. בתיאטרון גשר בדיוק חיפשו מוזיקאי והוא היה האיש הנכון בזמן הנכון. בגשר הוא הכיר את יבגניה דודינה, האהבה פרחה והם נישאו. "זה מוזר, אבל לא הכרנו במוסקבה. שמענו אחד על השני כי אני עבדתי בתיאטרון הנוער והעליתי שם מחזמר מאוד מצליח שדודינה ראתה. יותר מזה, היא אפילו ביקרה בדירה של התיאטרון שבה התגוררתי במוסקבה. אני לא זוכר שנפגשנו", הוא מספר בחיוך.

     

    מאז חלפו כמעט 17 שנה שלדברי בנימין מרביתם עברו בחזרות תאורה. "זה גורלו של מוזיקאי, להעביר את זמנו באולם החזרות", הוא צוחק. בראייה לאחור תקופת ההקמה של גשר היתה אחת היפות בחייו. "היה בתקופה הזו רעב. כלום לא היה חשוב יותר מזה. החיים הפרטיים והעבודה התערבבו. לא שמנו לב שהזמן עבר. פתאום, מקבוצה זה הפך לתיאטרון.

     

    "השתנינו לאורך השנים. רוב האנשים שהיו בתחילת הדרך נפטרו. אנשים חדשים הצטרפו. עכשיו גשר זה משהו אחר לגמרי. אז היה ההאנגר הקסום. עכשיו יש לנו אולם סטליניסטי. זה היה תיאטרון אחר בתנאים ובזמנים אחרים. היתה סביבו אגדה, כמו שיש סביב כל אחד מאתנו. כמו שאני תמיד אהיה עולה חדש, גם את התיאטרון ראו פה דרך עיניים סטיגמטיות. היום זה שונה גם כי האוזן של הקהל התרגלה למבטא, גם כי יש בתיאטרון יותר שחקנים ישראלים וגם בזכות הקואצ'ינג".


    "הלילה ה-12". שייקספיר הוא מגרש משחקים (צילום: אייל לנדסמן) 

     

    הטלפון מצלצל באמצע הראיון. אני מנתקת אותו. בנימין מתבונן בי מזועזע. "כבר שנתיים שאני לא יכול להביא את עצמי לנתק את הטלפון", הוא אומר ומספר על התקופה הקשה שבה נפצע קשה בנו, גור, במהלך שירותו כחייל צנחנים במלחמת לבנון. זמן קצר לאחר מכן נפטרו הוריו בזה אחר זה. מאז, גם באמצע חזרות, הטלפון פתוח לכל מקרה שלא יבוא.

     

    המקום הזה מלביש עליך היסטריה, מה?

     

    "אני חושב שזה קשור גם לגיל. המדינה הזו כמובן מעבירה בך איזו אובססיה של להיות בשליטה למרות שזו פיקציה. אני הפסקתי לראות חדשות. זה מכניס אותי לדיכאון. בתיאטרון אנחנו קצת בוואקום. כשאני יוצא מיום חזרות, אני מגלה שהמון דברים קרו בחוץ אבל שום דבר לא השתנה. אני מעדיף להתעלם מההיסטריה".

     

    אתה מקשיב למוזיקה שלך?

     

    "לא. יש אנשים שיודעים ליהנות ממה שהם עושים. אני לא מסוגל. זה עושה לי רע לחזור לדברים שעשיתי בעבר. אני תמיד מוצא בהם רק את הטעויות".

      

    איך יודעים כשיצירה גמורה?

     

    "לעולם היא לא גמורה. לא הגעתי לרמה הזו. לפני כמה זמן ראיתי את הראיון האחרון של סויאטוסלב ריכטר בסרט של ברונו מונסנז'ון. עומד לפניך גאון בן 83 שאומר: 'אני לא יודע כלום. לא הצלחתי לתקן את מה שקלקלתי'. את זה אומר איש שהוא אלוהים, אז מה יש לי לומר? אני יודע לאן אני מכוון, אבל לאן אני מגיע בסוף הדרך זו כבר שאלה אחרת".

     

    מוזיקה לילית

    בשבועות האחרונים אפשר לראות את בנימין על הבמה של גשר מלווה בהרכב נגנים בהפקה המשובחת של "הלילה ה-12" מאת שייקספיר שביים רפי ניב. בנימין עיבד מחדש את שיריו של ארווין ברלין ועל הבמה נדמה שהוא נהנה מכל רגע. "שקספיר זה מגרש משחקים" הוא אומר ומודה שבתחילה בכלל לא חיבב את שיריו של ברלין. "אני לא Fan של ברודווי וצריך להודות שבין שלושת מלחיני התקופה – גרשווין, קול פורטר וארווין ברלין – האחרון היה במקום השלישי. מבחינתי כמו שפרנק זאפה אמר, כל הברודווי הזה הוא קצת פלסטיק-פנטסטיק. השורשים שלי,

    חוץ ממוזיקה קלאסית, הם עמוק בבלוז ואצל ברלין יש הכל חוץ מבלוז. או כך לפחות חשבתי".

     

    הוא שינה את דעתו לאורך העבודה. "תוך כדי עבודה פתאום התאהבתי טוטאלית ברומנטיקה של ברלין. אני מת על המוזיקה הזו והיה לי חשוב להעביר אותה דרך המסננת שלי. הכנסתי בה את שנות ה-60 עם קצת יותר אוסקר פיטרסון וג'אז. בזכות ההפקה הזו חזרתי לג'אז, התחלתי ללמוד יותר לעומק את המאפיינים שלו. זה כיף גדול", הוא אומר. "זה מעשיר אותי. מאפשר לי ללמוד, להיכנס לעומק, להבין שאני לא ידוע כלום".

     

    זה גם מאפשר לך לחזור לבמה אחרי כמעט 20 שנה מאז שהופעת עם להקת הרוק שלך. זה נדיר לראות על הבמה מוזיקאים שכותבים לתיאטרון.

     

    "המקצוע הראשון שלי הוא פסנתרן. הבמה לא זרה לי. אני בעצם חיית במה. נו, מה לעשות, יש לי את הגן הזה שהודחק לאורך זמן. במשך 17 שנה בגשר אספתי גרעין של מוזיקאים מצוינים שמבינים את השפה שלי. יש לי גיטריסט שיכול לנגן פגניני ולד זפלין בלי בעיות. הם כולם כאלה. יש בהם פתיחות וזה עושה את הנגינה לכיף גדול".

     

    מה צריך מוזיקאי שרוצה לכתוב לתיאטרון?

     

    "ידע בתחום הדרמטורגיה. הקונפליקטים שעליהם מדברת הדרמה צריכים להתקיים גם במוזיקה. יש קומפוזיציה בימתית והסיפור צריך להיבנות גם במלודיה. אגב, זה לא חשוב אם אני כתבתי את המוזיקה או מישהו אחר ואני רק מרכיב את פס הקול. מה שחשוב זה איך היא עובדת במולטימדיה. תראי לי סצינה שבה לה-קרימוזה של מוצארט לא תהיה לכאורה טובה לה. אבל מוזיקה לא מתאימה יכולה לקבור סצנה. אסור שהמוזיקה תהיה דומיננטית מדי, שתפריע או תקטין את ההתרחשות על הבמה".

     

    אז מה התפקיד של המוזיקאי בתיאטרון?

     

    "להיות על הבמה ומחוצה לה. כמו יהודי. זה כמו הקשר ביני לבין יבגני אריה. אנחנו מבינים אחד את השני בלי לדבר. יש מקום מתחת למילים ששם הקודים והסימבולים פחות חשובים. אני האזניים של הבמאי. ביחד אנחנו צריכים להבין את הדגשים של היצירה, לשאול מה היא רוצה לומר ולמצוא את הבלאנס הנכון".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בנימין. "בשבילי שופן וויסוצקי שווים"
    צילום: גדי דגון
    צילום: גדי דגון
    אריה. מבינים אחד את השני בלי לדבר
    צילום: גדי דגון
    לאתר ההטבות
    מומלצים