חזרי לשוקו ולפוך, כלום לא מחכה לך שם בחוץ
להישאר בבית זו פריוילגיה של זוגות בימינו. בשביל אהבה צריך לעבוד. וכך, הרווקים והרווקות שלא ויתרו על אהבה חוזרים הביתה, פושטים את בגדי העבודה ועולים על מדי הלילה בדרכם לבילוי. לחפש אהבה, או לעוד ערב של ניפוץ התקווה?
כמו רבות אחרות, ידידתי ללי רוצה מישהו להתכרבל איתו מתחת לפוך בחורף ולהרגיש שהחום עוטף אותה מבפנים ומבחוץ. כמו רבות אחרות, צד אחד במיטה שלה נשאר קר בינתיים. אולי זה לא היה כל כך נורא אם היא היתה צריכה להתמודד עם הבדידות בלבד. הבעיה היא שרווקות בימינו צריכות להתמודד גם עם האשמה. בעידן שלנו, בו כל אדם הוא אדון לגורלו, ללי עומדת למשפט בו הקול הפנימי שלה הוא השופט האכזר ביותר (איך את מעזה לא לצאת לבלות? איך תכירי?).
בלילה, אחרי שהן יורידו את המייק-אפ, מסיכה זוהרת שנועדה לקצור תשואות מהקהל, הן יסננו שאי אפשר להכיר בחור נורמלי, לא מבינות שהבחור שמצא חן בעיניהן עד שניסה להשכיב אותן רצה לחלוק יותר מלילה, הרבה יותר, אבל לא העז לנסות.
"צאי החוצה", פוקד עליה הקול, "לבשי את החולצה היפה שלך, זאת עם המחשוף, מרחי צבעי מלחמה וצאי החוצה". היא מתחננת על נפשה: "אבל קר בחוץ, לא רוצה לצאת לג'ונגל שמחכה לי שם, למכור עצמי להמון האדיש. עייפתי מחיפושים, מהצגות. אמנם הייתי רוצה את החום של האהבה, אבל כרגע אני מוכנה להתפשר על כוס שוקו חם כשסוזן וגה לוחשת לי באוזן".
היא יודעת כמובן שזה מאבק שאין לה סיכוי לנצח בו: או שתצא, או שתרגיש רגשי אשמה. כך או כך, היא הפסידה.
בעידן שלנו, בו כל אדם הוא אדון לגורלו, להישאר בבית זו פריוילגיה של זוגות. בשביל אהבה צריך לעבוד, לא רק בשביל פרנסה, וכך, הרווקים והרווקות בחבורה שלא ויתרו על אהבה חוזרים הביתה, פושטים את בגדי העבודה ועולים על מדי הלילה, בדרכם לאהבה או לעוד ערב של ניפוץ תקוות, מי חכם ויידע. אמנם לא תמיד יש כוח, לפעמים הם רוצים ללקק פצעים או סתם לנוח, אבל החברה והקול הפנימי דוחקים בהם להמשיך בחיפוש, אחרת יישארו לבדם לנצח ויוכלו להאשים רק את עצמם.
הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה: ללי ממי (וכל הלליות באשר הן), את יכולה לחזור לשוקו ולפוך, שום דבר לא מחכה לך בחוץ!
עשן סיגריות סמיך מנסה לכסות את ניחוח הייאוש
לפני מספר שבועות הייתי באחד הדנס-ברים הנחשבים בתל אביב. בלונדות מחומצנות עם נעליים גדולות וחצאיות קטנות רוקדות על שולחנות, בחורות שכמו יצאו מקטלוג של קסטרו מענטזות במעברים, מתחככות בחלציים של בחורים העוברים על פניהן, קחו לפ-דנס חינם, רק תסתכלו עלי. עשן סיגריות סמיך מנסה ללא הצלחה לכסות את ניחוח הייאוש. רמי קליינשטיין אמר שקר שם בחוץ. חם ומסריח יהיה תיאור הולם יותר.
רוב האנשים שם מחפשים אהבה. לא כולם, חלק רוצים סקס חד פעמי, אבל גם הרבים שנמאס להם לישון באלכסון יעטו על פניהם הבעה קלילה, יפלרטטו, ובגדול – יעשו כל מה שאפשר לעשות כדי להבהיר שזוגיות זה הדבר האחרון שמעניין אותם. מחזיקים את הקלפים קרוב לחזה, החזה קרוב לקלפים, אף אחד לא רוצה להיות פגיע. כולם היו רוצים את החום של האהבה, אבל מקהים את הרגש האמיתי באלכוהול, מעלים חיוך גדול על השפתיים, ברק בעיניים, ויוצאים לצוד תשומת לב, מבטים מעריצים שימסו לרגע את הקור שבפנים.
עוד מבט:
איזה עתיד יש בארץ שלא מציעה בני זוג ראויים?
בטי היפה
מגיל מסוים, הסיכויים של רווקה במדינתנו למצוא בן זוג הולם דומים לסיכוי שברק יכה פעמיים באותו המקום. השילוב של בחור מושך עם "בויפרינד-מטריאל" הפך נדיר במחוזותינו
הקטע הטיפשי כאן הוא שאם אותם אנשים היו נפגשים ביום, בדייט, במפגש אקראי עם קבוצת חברים או בכל סיטואציה אחרת שנותנת להם תירוץ להתחיל לדבר, יכול להיות שהיה יוצא מזה משהו אמיתי. בלילה, לעומת זאת, הם כל כך מחויבים לפוזה שלהם ולחשדנות כלפי כל מי שמבקש את קרבתם במקומות אלו, עד שהם לא נותנים לזה סיכוי.
הבעיה היא שכל דייט אמיתי, מכוון, גורר איתו ציפיות
מבחינה הגיונית המעשה הנכון היה להבין שבלילה אי אפשר לראות את האהבה, ולנסות למצוא אותה במקומות בהם נותנים לה סיכוי, כמו אתרי היכרויות או שידוכים של חברים. הבעיה היא שכל דייט אמיתי, מכוון, גורר איתו ציפיות. ולמי יש כוח לנסות שוב ושוב אחרי כמה אכזבות?
אז אנחנו יוצאים ללילה. אולי לא ייצא מזה כלום, אבל כשהבדידות מלאה באנשים ורוויית אלכוהול, הייאוש נעשה יותר נוח. אולי לא ייצא מזה כלום, אבל כשאין באמת סיכוי זה לא כואב.
ובסופו של ערב נוכל ללחוש לקול הזה שבתוכנו - "ניסינו, באמת שניסינו".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
