כשלשני הצדדים יש תסמונת קדם-וסתית
יש נשים שטוענות שזה שטות, או השפעה פסיכולוגית. יש כאלה שאין להן, אבל יש שממש סובלות. זה אולי לא חשוב כמו לעבור יחד הריון, אבל זו התמודדות זוגית לא פחות חשובה בדרך לשם
אחת הבעיות של PMS, סינדרום ההתנפחות והעצבים שבא לפני המחזור החודשי, זה שאני קולטת שזה מה שעובר עליי רק בשנייה שהוא עובר. והיא צדקה, כמובן, יש לנו שליטה על העניין. זה אולי לא חשוב כמו לעבור הריון יחד, אבל זו התמודדות זוגית לא פחות חשובה בדרך לשם. יש כאלה שטוענות שזה שטות, או השפעה פסיכולוגית. יש כאלה שאין להן בכלל, אבל יש נשים שממש סובלות פעם בחודש.
אני לפעמים חושבת שמערכת יחסים לסבית היא אימון בשליטה עצמית בהקשרים האלה – שתיכן צריכות להתמודד פחות או יותר עם אותו דבר, אז אין הנחות. הנגזרת של ההבנה שיש בין שתי נשים היא גם העובדה שאין לך שום הנחה רק כי את במחזור או סובלת מפי. אמ.אס.
כאבי מחזור זה סיפור אחר, והתמיכה אכן תהיה רבה ולרוב יעילה מאוד. הבקבוק החם יהיה מלא עוד לפני שהספקת לסיים לומר "כאבי מחזור" והאדוויל מצוי בכמויות מסחריות בארון שליד המטבח.
גם ככה זו רכבת הרים רגשית לא קטנה
תכל'ס, פי.אמ.אס זה לא כזה קטע קריטי, כי מערכות יחסים לסביות הן, לפחות בהתחלה, רכבת הרים רגשית לא קטנה גם ככה. הכל חשוב ועקרוני, ופרופורציות הן משהו שלוקח זמן רב להגיע אליו. אחרי כמה זמן שתיכן מתרגלות לזמנים העצבניים זו של זו, לקריזות, לתגובות המוגזמות ולשאר הקטעים – ומתחילות גם לזהות את הסימנים שלפני המחזור.
לא תמיד, אבל הרבה מאוד פעמים כמו שאומר המיתוס – אתן באמת מסתנכרנות. המחזור החודשי מגיע פחות או יותר באותו הזמן לשתיכן. תמיד מצאתי את זה מרתק, איך הגוף שלי מתקשר עם הגוף של האישה שאיתי גם מבלי שתהיה לנו שליטה כלשהי על העניין.
מצד שני, זה אומר ששתיכן עצבניות, רגישות, ומסוגלות לאכול אחת את הראש של השנייה. החלק המצחיק הוא, לפחות אצלי, זה שמיד מתחלף מצב הרוח ואז אני מתחילה לצחוק.
"לא, את לא שמנה, את יפה. זה תכף יעבור"
להיות בפי.אמ.אס יחד זה די מתכון בדוק לריב, פרידה, חרטה, ואז צחוק מתגלגל וחוזר חלילה. אם יש לכן מזל, או רק התחלתן וטרם נפל בחלקכן לעבור את זה יחד, אז באמת יש תמיכה והבנה. שתיכן נורא משתדלות להפוך את היומיים האיומים האלה למשהו נעים יותר עבור הצד השני. שנאמר: "לא, את לא שמנה, את יפה. זה תכף יעבור".
בזוגיות, זה קשה יותר. "את אל תגידי מה לעשות!" אני עומדת מולה, הדם רותח לי בוורידים. היא מתחילה לצחוק. ביומיים האחרונים הכל מעצבן אותי, מהכלבה ועד האבוקדואים שמסרבים להבשיל בנייר העיתון. ומכיוון שכבר הסתנכרנו, היא צועקת עליי "אולי תתחילי לבכות, לצעוק ולהחליף מצבי רוח ואני לא אדע מה לעשות אבל אני אדע שאת מתמודדת עם זה איתי בכל חודש!" היא צועקת עליי, ושתינו נקרעות מצחוק. ככה זה, בעוד יומיים יתחיל המחזור וכל הבלגן ההורמונלי הזה יהיה מאחורינו. "ככה זה עכשיו, תסבלי!" היא צועקת מהחדר השני, "סובלת." אני צוחקת אליה, תכף זה ייגמר ומצב הרוח יתחלף והיא תחבק אותי. תודה לאל, זה רק יומיים בחודש אצלנו.
מילה ברצינות, על פי.אמ.אס אצל לסביות ובכלל - יש אגדה אורבנית שנשים מסויימות זוכו מרצח בעקבות פי.אמ.אס. אני יכולה להבין אותן, מכיוון שכבר קרה שראיתי אדום מול העיניים כשהכעיסו אותי בזמן הלא נכון בחודש, אבל מצד שני, תודה לאל – גיל ההתבגרות מאחוריי. אם האגדה האורבנית הזו נכונה, צריך לאשר יומיים בחודש שבהם את בחופשת הבראה. אני מכירה גם לפחות שלושה גברים שהיו מודעים מספיק לזה שגם הם עוברים דברים כאלה, וכשזה גרוע במיוחד הם פשוט לוקחים חופש.
אנחנו עסוקות בלהוכיח שאנחנו עובדות כמו שצריך, אז יומיים בחודש לא באים בחשבון בכלל, כי מה את עושה עניין מזה ויש נשים שיש להן מזל ולא סובלות מזה בכלל. במדינה שבה, אילמלא היה חוק, היו מפטרים נשים בהריון – סביר מאוד להניח שהאשה הקרייריסטית לא תרשה לעצמה זמן להירגע ולנשום, גם אם הגוף דורש.
לפנייה לכתב/ת 
