שמלות בטון ומלט

באביב האחרון התגייסו כל הגלריות בקיבוצים לפרויקט שישים שנות מדינה משלהן. הפרויקט נקרא "נלבישך שמלת בטון ומלט" - שורה מאיימת משיר-עם ידוע. כל אחת מהגלריות בנתה תערוכה על פי דרכה ואופייה. בגלריה בקיבוץ לוחמי הגיטאות הוצגה התערוכה "כתם שמש על הקיר" שאצרה נעה מלמד. התגלמות קצת מורחבת של התערוכה הזו מוצגת כעת בגלריה הקיבוץ בתל אביב.

דומם בורוד, עבודה של גרוסברד

יהושע גרוסברד צייר כמו שצריך: הוא ערבב צבע, שרטט קווים ויצר הצללות. כשמסתכלים מקרוב על ציור שלו אפשר כמעט לשחזר את תנועת המכחול ואת ההתמדה והחיפוש הסבלניים אחרי הגוון הנכון. ברוב הציורים שלו בתערוכה מופיעות חזיתות בתים ומאחוריהן מעט כחול של ים או שמים.

 עבודה של ידי רובין. התעקשות על מה שמעבר לנגלה

לכאורה שום דבר מיוחד לכתוב עליו, ובכל זאת יש כאן מקרה מעניין של צייר שהוא פיגורטיבי, מתעד נאמן אפילו, אבל יצר ציור מופשט שעוסק ביחסי צורות, ובקווי מתאר שסגרו על משטחי צבע. הקווים הגיאומטריים שלו, שבעצם לא היו גיאומטריים כל כך, כאילו הושפעו, בניואנסים דקים, מהקו המזרחי ומעוצמת האור שמוחקת את הקו הישר והחמור.

כל מה שנמצא בציורים של גרוסברד נפרש על מישור אחד שעומד ניצב מול העין. אפשר להניח שהוא הושפע מאמנים כמו מאטיס מצד אחד, או מונדריאן מצד שני, אבל ניסה למצוא לעצמו שפה שתתאים לחווייה השונה כל כך של מקום לבנטיני שטוף באור בהיר.

אף עם שתי עיני ברגים

עידית לבבי גבאי. מתחברת לשנות הילדות בקיבוץ

יחד עם המגבת חוזרים בציורים שלה גם הדגל, הקוצים והשמש. גבאי מציירת לאורך שנים וממעטת להציג. המגבת, שמקורה בשורת מגבות שהיו תלויות בבית הילדים בקיבוץ, זכתה לחשיפה רחבה ולביאור במסגרת תערוכה של אמנים בני קיבוץ, "לינה משותפת", שאצרה טלי תמיר בביתן הלנה רובינשטיין בקיץ 2005. שם נפתחה דלת לעולם שלם של דימויים הלקוחים ממקום קטן וסגור, שילדים גדלו בו ללא מרחב פרטי.

כל אוביקט בעבודות של גבאי הוא אחד מקבוצה של דומים לו. קוצים, דגלים ומגבות שנראות כמו דגלים היו דברים שנקשרו בהתיישבות העובדת והיו קלישאות כמעט מרגע לידתם. גבאי עורכת אותם מחדש שוב ושוב על משטח הציור בסדר הרמוני שמופר בעדינות רבה ובשפה מאוד מופנמת. במספר ציורים אחרים, שנעשו בעקבות ציור ישן של סבה, "חלוץ – שמש", היא פורעת את הסדר עם צורה שחורה מוחלטת, או כתמיות אדומה שמייצרת רעש טוב.

לא לכפות לינה משותפת

החיבור בין גרוסברד ללבבי נעשה כסוג של הומאז' לדורות של ציירים בארץ. מלבד דימיון בגוונים פסטליים חמים, שמתייחסים לאור המקומי, השילוב בין העבודות של שניהם על קירות הגלריה לא פועל לטובת העבודות ואפשרות הצפייה בהן. התערוכה הזו נאצרה במקורה לכבוד שישים שנה למדינה והחיבור הבין-דורי היה בעל משמעות בהקשר ההוא. בפורמט הנוכחי אפשר היה לתת לכל אחד מהם מקום משל עצמו ולא לכפות עליהם לינה משותפת.

משהו בחומריות הצבע וברקע ה"חקלאי" דווקא מחבר את עדית לבבי גבאי לצייר אחר, ידיד רובין, שתערוכה חדשה שלו נפתחה בשבוע שעבר בגלריה שלוש בתל אביב. רובין הוא צייר קיבוצניק עד לרגע זה ממש. מחוזות הציור שלו נמצאים בפרספקטיבות של שדות נפרשים לאופק, בשורות עצים ובטרקטור קטן שעובר בתוכם. זה, בערך, הכל.

שפופרות צבע שמן בשכבות עבות נשפכות בציורים שלו. הוא כמעט מפסל בצבע את מה שהוא רוצה להראות. ומה שהוא רוצה להראות זה סוג אחר של ארכיטיפ, קרוב במהות לזה של גבאי, אבל שונה לגמרי בתחביר. רובין עוסק בצורה. המשמעות בציורים שלו נגררת אחרי הצורה ומאשרת אותה, אבל היא לא העיקר.

עצי ברוש המוצגים בשורה של ציורים קטנים, מוקפים ברקע המצויר כולו פסי צבע שנלחצו

ישר מהשפופרת אל הציור. ידיד רובין עוסק בצורת הנוף שהוא מכיר, אבל הוא משחרר אותה ממשא הסמלים שהיא נושאת. גלויות נוף של שדות שמצא באמסטרדם, מוצמדות ומתאחות לתוך הציור הישראלי שלו.

הוא מצייר בפורמטים גדולים, ציורים רווי צבעוניות שלא נעדר מהם מימד ילדי. מעבר לכך, יש בציורים איזו התעקשות אותנטית מאוד על אותו הדבר בדיוק, בתוספת עבודת מחקר סבלנית, ארוכת שנים, על מה שמעבר לנגלה.

• מפגש, עידית לבבי גבאי ויהושע גרוסברד, גלריה הקיבוץ, דב הוז 25, תל אביב. אוצרים: נעה מלמד, יניב שפירא
• ציורים חדשים, ידיד רובין, גלריה שלוש, חיסין 5 , תל אביב