מזמור לדיוויד

גם אם אתם לא אוהבים את המוזיקה של "ווייטסנייק" או אם לא נהניתם בהופעה של הלהקה אמש (ב') בהאנגר 11 שבנמל תל-אביב, תהיו חייבים להוריד את הכובע על דבר אחד שהלהקה יצרה: דיוויד קוברדייל וחבריו הצליחו למלא את ההאנגר באנשים מכל הגילאים והשוני היה מדהים. אבות ואמהות שגדלו על המוזיקה של הלהקה, ילדיהם ואפילו נכדיהם שסיימו את בית הספר היסודי, התייצבו במקום כדי להיות במופע לו חיכו מעריצים רבים בישראל זמן רב. נכון, גם במופע של פול מקרטני אפשר היה להבחין בצופים בכל הגילאים והסוגים, אבל "ווייטסנייק" זה לא "הביטלס" ובמהלך כל הערב, היתה תחושה באוויר שהדור הישן בא להעביר לילדיו את החוויות שחווה לפני יותר מעשרים שנה.

ווייטסנייק. כבשו את הבמה (צילומים: דנה קופל)

"ווייטסנייק" פתחה את המופע, כראוי ,עם "Best Years", שירה הראשון מתוך אלבומה החדש, "Good To Be Bad", שיצא בזמן לחגוג את 30 השנים ללהקה. "מה שלומך?", צעק קוברדייל בעברית לקהל ועבר לאנגלית במבטאו הבריטי: "הגיע הפאקינג זמן שסוף סוף תביאו אותנו לפה". הלהקה המשיכה ישר לתוך "Fool For Your Loving" הישן והקלאסי.

הגיע הפאקינג זמן שיבואו

התופים נשמעו בכל הכוח, לגיטרות היתה נוכחות ענקית והבס והקלידים מילאו בדיוק את הנפח שצריך. אבל מעל לכל, קוברדייל הראה אתמול לצופים הישראלים מה עושה אותו למנהיג להקה טוב כל כך. הוא המאסטרו של הקונצרט והרומנטיקן השרמנטי, אבל בתוך תוכו, הוא גם נשאר אותו רוקר צעיר, שלא מפסיק לזוז עם המוזיקה על הבמה, לצעוק, לקלוע לצלילים הגבוהים שפרסמו אותו ולנופף בידיו לכל עבר. זו גם כנראה הסיבה, שלמרות חילופי המוזיקאים הרבים בלהקה במהלך השנים, הפרידות והאיחודים, קוברדייל הצליח לשמור על הכל הכי ביחד שאפשר. גם כשהוא מתיישב על כסא ונרגע ולצידו תופס הגיטריסט דאג אולדריץ' גיטרה אקוסטית, גם אז אפשר להרגיש את האש שבוערת בליבו.

קוברדייל. יש סיבה להיות אופטימיים

בין השירים החדשים יותר והחדשים פחות, הקלאסיקות והלהיטים, ההדרנים והקריאות הבלתי פוסקות של קוברדייל לקהל מסוג: "מייק סאם פאקינג נויז!", רגע השיא, ללא ספק, נרשם כשהלהקה החלה לנגן את "Here I Go Again". נכון שבהופעה לא היו חסרים שירים מוכרים ואהובים, אבל עם השיר הזה, שיצא לראשונה ב-87', נראה שקוברדייל מרגיש הכי בבית. אינספור פעמים הוא ביצע אותו על במות ברחבי העולם. אולי לכן הוא כבר כמעט ולא שר אותו: "מקהלת ווייטסנייק", כך הוא מכנה את הקהל הישראלי, שרה במקומו. הלהיט האדיר מנוגן קצת מהר יותר מהמקור וקוברדייל שט על הצלילים, משתגע עם המילים, עולה ויורד מתי שבא לו ומפעיל את הקהל.

אבות ואמהות, ילדים ואפילו נכדים. מעבירים חוויות מדור לדור

"ווייטסנייק" כבשו אמש את הבמה והציגו מופע רוק בעל אופי שהרבה זמן לא ראינו במחוזותינו. בבלדות כבדות ומתוקות, אחת אחרי השנייה, קוברדייל והאחרים סיפקו כל קיטש אפשרי שקיים בז'אנר. לפעמים הם גם קצת הגזימו, למשל כשהגיטריסטים דאג אולדריץ' ורב ביץ', יצאו כל אחד לסולו גיטרה בסגנון תראו-באיזו-מהירות-אנחנו-מזיזים-את-האצבעות והמתופף, כריס פרייז'ר, קינח בסולו תופים מתיש לא פחות. אבל בסופו של סולו, אי אפשר שלא לאהוב אותם, בגלל הגימיקים המצחיקים האלו, זהו כנראה חלק בלתי נפרד מהלהקה. חוץ מזה, הם באמת יודעים לנגן נורא מהר.

דאג אולדריץ'. באמת מנגן מהר

כ-2,500 איש חזרו אמש למקומות בהם מזמן הם לא ביקרו. קוברדייל שר וצעק, הלהקה ניגנה בחוזקה והמעריצים אחזו ברגעים אותם לא רצו לסיים. קוברדייל הוכיח להם שיש להם סיבה להיות אופטימיים. בגיל 57, כשהוא סב לשניים ומאחוריו לא רק שלושים שנה ב"וייטסנייק", אלא גם תקופה נפלאה כזמר של "דיפ פרפל", הסוף עוד נראה רחוק.