שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    מזכרת מאולם שאיננו

    לפני עשר שנים נפתח בתל-אביב קומפלקס "ששת המופלאים", ששימש בית חם לכמה מהסרטים הביזאריים ביותר שהוקרנו כאן על מסך גדול. אחרי שלושה חודשים המקום נסגר, והותיר חלל ריק בתחנה המרכזית ובלבותיהם של חובבי הקולנוע המקומיים

    תל-אביב, 1998. בתחנה המרכזית החדשה, עודנה צעירה למדי, אם מתעלמים מהשנים הרבות שחלפו עד פתיחתה הרשמית, פותח המפיק יצחק "איז'ו" שני קומפלקס חדש של אולמות קולנוע תחת השם "ששת המופלאים". מדובר היה בחזון שהוא למעשה האנטי-תזה למתחמי הקולנוע הגרנדיוזיים של ימינו, דוגמת ה"סינמה סיטי" ו-"yes planet": שישה אולמות מושקעים, רחבת משחקי וידאו, סרטים חדשים לצד סרטי טראש שעד אז (ולמעשה גם מאז) ניתן היה רק לחלום לצפות בהם על מסך גדול וכרטיס אחד בעלות של 24 שקלים, שאיפשר נדידה חופשית ובלתי מפוקחת בין האולמות.

     

    אם מתחמי הקולנוע המודרניים מבטאים באופיים, במידה מסוימת, את ניצחון הקפיטליזם על אהבת הקולנוע הטהורה, הרי ש"ששת המופלאים" היה ההיפך הגמור - חלומו של כל מעריץ קולנוע. מובן שהפוטנציאל הכלכלי של החזון לא היה ברור, אבל שני לא חשש. "כשפתחתי את קולנוע לב בדיזנגוף סנטר אמרו לי: 'מי פותח בתי קולנוע בקומה שנייה'", הוא סיפר בראיון לידיעות אחרונות שנערך ביוני 1998, לקראת הפתיחה. "עכשיו אני פותח את הקומפלקס הגדול בדרום תל-אביב, ושוב אומרים לי שהשתגעתי על כל הראש, אבל זה יהפוך להיות קומפלקס בתי-הקולנוע הכי מצליח בארץ".


    "The Toxic Avenger". איז'ו שני המציא את השם העברי

     

    אלא שנבואתו של שני לא התממשה והחלום נגוז תוך זמן קצר: בנובמבר של אותה שנה, אחרי שלושה חודשים של פעילות, המקום נסגר בעקבות הפסדים כספיים ובעיות נוספות שהתעוררו - והותיר אחריו רק שלטים דהויים בצידי התחנה המרכזית, חללים עצומים ריקים בקומתה הראשונה וכמה חובבי קולנוע צעירים מאוכזבים.

     

    בית משוגעים

    אולם במהלך תקופת פעילותו הקצרה, המקום בהחלט הותיר חותם בקרב חובבי הקולנוע. "היה כיף לא נורמלי לבוא לשם", נזכר הבמאי יאיר הוכנר ("ילדים טובים", "אנטארקטיקה"), שנהג לבקר במקום במהלך שירותו הצבאי. "יש לי בעיקר זכרונות מגניבים מהמקום - שם ראיתי את הגרסה המקורית של 'משחקי שעשוע' של מיכאל הנקה, וגם גרסת טראש מופרעת ל'רומיאו ויוליה' ('Tromeo & Juliet' של חברת 'טרומה')".

     

    סרטיהם של אנשי "טרומה" תפסו מקום מכובד ברשימת הסרטים שהוצגו במקום, ביניהם גם אחד מהסרטים שהוקרנו עם פתיחת המקום, "The Toxic Avenger", שזכה לשם העברי "האיש המורעל והיפהפיה העיוורת", אותו העניק לו איז'ו שני בעצמו.

     

    "'טוקסיק אוונג'ר' היה סרט שהקהל מאוד אהב, סרט משוגע לגמרי", נזכר שני. "אלה סרטים מיוחדים מאוד שעבדו עליהם בארצות הברית. הכרתי את הבעלים של החברה שהיו יהודים, ואחד מהם גם היה הבמאי של הסרט הזה וסרטים נוספים באותו סגנון. זה לא ממש סרטי אימה, אבל אני נהנתי מאוד מהם. אלו סרטים מטורפים שפשוט לא הציגו כמותם בארץ".


    "Tromeo & Juliet". סרטים שלא היו כמותם בארץ

     

    "ששת המופלאים" היה רחוק מלהיות "גריינדהאוס" מקומי, אותם בתי קולנוע זולים ומוזנחים ששימשו חממה ל-B-Movies האמריקניים של שנות ה-70 וה-80. למעשה, ניתן לראות במקום את קומפלקס הקולנוע הרציני הראשון בישראל, שאולי אף הקדים את זמנו: האולמות היו מושקעים (ולמעשה היו טובים יותר מרוב בתי הקולנוע התל-אביביים של אותה תקופה), ולצד יצירות טראש ביזאריות הוקרנו גם סרטים רגילים - כמו "משחקי שעשוע" של הנקה, שהוזכר לעיל, או "מלחמת האופיום". אך למרות ההבדלים, ההיצע הקולנועי הפך את "ששת המופלאים" לדבר הקרוב ביותר ל"גריינדהאוס" שהיה לנו.

     

    אולם הולך ונעלם

    את החלל שהותיר אחריו קומפלקס "ששת המופלאים", אף אחד לא ממש הצליח למלא. האם פשוט אין מקום לבית קולנוע אלטרנטיבי שאינו אליטיסטי בישראל, או שמא צירוף של נסיבות הוביל לכישלון? שני טוען שהאשם העיקרי הוא המיקום הבעייתי. "אני חושב שהטעות שלי היתה שהלכתי בסגנון הנכון, אבל לא במקום הנכון. אם הייתי בונה את זה בצפון העיר, שעדיין לא היה יקר כל כך, זה יכול היה להצליח. הדרום כנראה לא התאים לדברים מהסוג הזה".

     

    וכששני מאשים את המיקום, הוא לא מתכוון אך ורק לזה הגיאוגרפי - אלא גם לתחנה המרכזית עצמה, ובפרט לצנרת שלה. "בשלב מסויים התברר לי שבתי הקולנוע היו ממוקמים מעל מרכז הביוב של התחנה המרכזית - כל שבוע הביוב היה עולה על גדותיו וכל פעם היו צריכים לנגב ולנקות. מובן שזה גם הבריח את הצופים".

     

    אבל עם כל הכבוד לביוב ולהשפעתו ההרסנית, זו לא היתה הבעיה היחידה של הקומפלקס. "'ששת המופלאים' היה כרוניקה של כישלון ידוע מראש", טוען מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני, שדווקא הרבה לבקר במקום במהלך חודשי פעילותו הספורים. "קודם כל בגלל המיקום: התחנה המרכזית לא הצליחה לבסס את עצמה כקניון, אנשים לא באים לשם לצרכי בידור ולא נעצרים שם באמצע לקולנוע. אף אחד לא חושב שיש לו שלוש שעות להרוג, אז הוא ייכנס לסרט. זו כולה ארץ ישראל והתחנה המרכזית בתל אביב. התחנה המרכזית החדשה היא מבוך, כך שגם למצוא אותו היה נורא קשה. אם היית נכנס מכניסה לא נכונה לא היית מגיע אליו בחיים.

     

    "הייתי הולך לשם כי היה בזה משהו מלהיב בהתחלה, בפאר הזה של האולמות אל מול 'איכות' הסרטים שהוקרנו בהם. אבל זה לא היה בית קולנוע שיש לו אישיות מעניינת: אם אתה מקרין סליז, אז צריך שיהיה באולם עצמו משהו סליזי, שתהיה בו חוויה. אלו היו סרטים סוג ז' בבית קולנוע סוג א', וזה לא ממש התחבר. הזוג הבורגני הממוצע לא יתלבש במיוחד וילך לצפות ב'טוקסיק אוונג'ר'. בסופו של דבר, הוא לא הצליח להיות בית קולנוע אלטרנטיבי אמיתי".

     

    גם הוכנר מסכים עם הטענות הללו. "המקום אכן סבל מבעיית לוקיישן חמורה", הוא מסביר. "אבל בנוסף, 'ששת המופלאים' הציג סרטים שבין טראש ואימה לסתם סרטים זניחים. הוא לא הצליח למצב את עצמו כמשהו באמת ייחודי או חריג בנוף הקולנוע המקומי".

     

    הדרך למטה

    בעשור שחלף מאז פתיחתו וסגירתו של קומפלקס "ששת המופלאים", בתי הקולנוע בארץ בכלל ובתל-אביב בפרט שינו את פניהם לחלוטין. חלק ניכר מבתי הקולנוע הישנים, בעלי מספר מצומצם של אולמות, סגרו את שעריהם. אחרים מתקיימים בקושי, מנסים להתמודד עם התחרות הבלתי אפשרית שמציבים בפניהם מתחמי הקולנוע העצומים שקמו בשנים האחרונות. החוויה הקולנועית כבר רחוקה שנות אור מאותו כרטיס בודד לשישה סרטים. במקום זאת, ניתן לראות סרט אחד על מסך גדול במיוחד במחיר של שני סרטים. הפאר אולי נשאר, ההיצע והחמימות – לא ממש.


    שרידים מ"ששת המופלאים" בתחנה המרכזית החדשה (צילום: לירון סיני)

     

    חלק גדול מהשטח בו שכנו אולמות "ששת המופלאים" נראה היום כמו שילוב תמוה בין בית קולנוע לעיר רפאים. אולם גם עשר שנים אחרי, לא קשה למצוא סימנים המעידים על השאפתנות והאומץ שהושקעו בפרויקט. כל מי שהולך ברחוב לוינסקי בדרך לכניסות הראשיות של התחנה המרכזית יכול לראות בברור שלט שעדיין מתנוסס מעל פרוזדור נעול, המכווין את ההמונים ל"שער בתי הקולנוע". מבעד

    לדלתות הזכוכית של הפרוזדור, ניתן עדיין לראות את צמד המילים "ששת המופלאים" מתנוססות על גבי שלט ישן.

     

    לנסות לאתר את מה שנשאר מבית הקולנוע עצמו זה כבר סיפור אחר: כיום התחנה המרכזית מאוכלסת בעיקר מקומה 3 ומעלה, מה שמשאיר חלק ניכר משתי הקומות התחתונות כשטחים נטושים עצומים. שם, מתחת לכל ההמולה, מתחבא החלל הענק בו שכנו ששת אולמות הקולנוע המיתולוגיים. על הקירות תלויות עדיין מסגרות ריקות, שכבר לא יציגו שום פוסטר של סרט שלא תראו בשום מקום אחר.

     

    (בהכנת הכתבה השתתף בן סויסה)

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "ששת המופלאים". היו זמנים בתחנה
    צילום: לירון סיני
    לאתר ההטבות
    מומלצים