הקורבן של יעקב העליון: אנחנו חיות את הזוועה
ביום שבו הורשע יעקב העליון בבעילה אסורה בנערה בת 14 ובמעשים מגונים באחותה, מספרת האחות ג', ל-ynet על הגיהינום שעברה המשפחה במשך שש שנים עד לפסק הדין: "היינו כלואות בנבכי הסיוט שלא נגמר"
שעות ספורות לאחר שבית המשפט השלום בתל-אביב הרשיע את העיתונאי לשעבר והסופר, יעקב העליון, בבעילה אסורה של נערה בת 14 ובביצוע מעשה מגונה באחותה, בת 21 - משחזרת האחות את הסיוט המתמשך. זו עדותה, כפי שנכתבה עבור ynet:
שש שנים.
זה בלתי נתפש משך הזמן הזה, אבל שש שנים חיכיתי בציפייה לרגע הזה ליום שבו יגיד השופט את מה שהיה לי ברור - אשם. שש שנים שהמעשים שעשה הפדופיל, יעקב העליון, כבתגובת שרשרת, ריסקו אותי עד דק והפילו אותי ואת משפחתי ללא פחות ולא יותר מתהום אינסופית. תהום ארוכה של מלחמה לא רק על הצדק, אלא גם כנגד ניסיונות של אותו אדם להכפיש אותנו, לפגוע בנו אישית, להפוך אותנו מקורבנות לנאשמות. ניסיון שתודה לאל - לא הצליח.
זה סיוט של כל אדם. שום דבר לא מכין אותך ליום שבו מישהו יעשה בך מעשה מגונה, נפשע ומיני בניגוד לרצונך. ומעבר למעשים שעשה לי, שום דבר לא יכין אותך ליום שבו תדברי עם אחותך הקטנה, תספרי לה "יעקב העליון, הסבא הזקן, כפה עלי מגע בניגוד לרצוני" ותגלי שמה שנעשה לה על ידי אותו זקן, בגיל 14 בלבד, חמור שבעתיים.
אנשים חושבים שזה כמו בסרטים - אדם מבצע פשע נוראי, השריף של העיירה עוצר אותו, יש משפט דרמטי ובתוך שעה וארבעים מתחילת הסרט ורגע לפני שהוא מוחזר לבלוקבסטר, הנאשם כבר מקבל גזר דין צודק ומובל מאחורי סורג ובריח לקול מחיאות הכפיים של ההמונים. אבל החיים הם לא סרט הוליוודי וחיכינו המון, המון זמן בייסורים כדי שהאמת תצא לאור. חיכינו המון זמן שבו אותו איש הסתובב חופשי כאחד האדם, ואילו אנחנו היינו כלואות בנבכי הסיוט שלא נגמר, חיות מחדש את הזוועה, את הזכרונות.
אנשים לא יודעים שמעבר לקושי של לעמוד מול אנשים זרים ולספר לפרטי פרטים מאורעות אינטימיים שהדעת רוצה לשכוח ולמעשה לחיות מחדש את אירועי הזוועה, יש קשיים נוספים. ילדה קטנה נבדקת באבו כביר, באותו מקום אליו מובלות גופות, כדי לוודא שאין לה נזקים בלתי הפיכים ממה שנעשה לה. ילדה שעד אותו היום כל מה שעניין אותה זה הצגות ילדים, שיעורי בית וחברים. מאותו היום שבו הכל יצא החוצה ידענו בעיקר עומקים של דיכאון, מצוקה וחוסר אונים.
כחלק מהרצון להכפיש את שמינו כמתלוננות, מעבר לסבל שכבר נגרם, מבקשי טובתו של הפושע החליטו להתנכל לנו - סבלנו מציתותים לטלפון, מחוקרים פרטיים שנשכרו לעקוב אחרינו בדרכים, משלל הטרדות וניסיונות להורידנו אף יותר עמוק שאולה. הם מיררו לנו את החיים. בין היתר, עדויות מהחקירה הסגורה בבית המשפט, בה נכחו אנשים מעטים, דלפו החוצה לאנשים שונים במכוון ובדרך מעוותת, למרות שאחותי קטינה ויש איסור פרסום.
הנה אנקדוטה קטנה - לאחותי נדחה יום הגיוס לצה"ל וביום המקורי בו הייתה אמורה להתגייס התקשר אליה אחד מאותם חוקרים פרטיים וניסה לדובב אותה. "ראיתי אותך בבקו"ם" הוא סיפר. "שמעתי שקראו בשמך במערכת הכריזה ונראית לי נורא נחמדה". אחותי הקטנה, הנפש הזכה שיעקב העליון השחית הייתה מספיק חכמה כדי לא לנדב לו פרטים ולנתק. אבל בכך לא תם העניין. היו מקרים נוספים שגם עליהם הוגשו תלונות במשטרה. האם לא סבלנו מספיק כדי שנצטרך לעבור גם את זה? בכל מקרה היו לנו כוחות, שאין לי מושג מאיפה הם צצו, להתמודד גם עם זה. בכל כוחותיו הוא ניסה להשפיע עלינו שלא נתלונן. והיום התשובה שלנו אליו היא הניצחון במשפט.
עכשיו כשיש הרשעה ברורה וחד-משמעית, סגרתי דלת אחת בחיי. אבל מבחינתי, הסיפור עדיין לא נגמר. אני לא אוכל לישון בשקט עד שלא אדע שימצו את הדין עם האיש הזה שבאשמתו הרס לא רק את משפחתי שלי, אלא גם את משפחתו שלו. אני לא אשן בשקט עד שיהיה סגור מאחורי סורג ובריח. אני מאוד מקווה שבכך שהתלוננו והוא הורשע זה ימנע ממנו לעשות את זה לילדות, לבובות אחרות. זה הניצחון שלנו, ואולי יגרום לאחרות להתלונן. 'רגל של בובה' הוא קרא לספר שלו כגיבור מלחמה. ובכן, באופן אבסורדי, יש שתי בובות שאת נפשן חירבת וצילקת.
לפנייה לכתב/ת 
