איך אשה צריכה להתנהג?

מתי הרגשתי שהגוף שלי אינו לגמרי שלי? שההחלטה מי אני נתונה בידי אחרים? אני חושבת שהרגשתי כך מאז שבילדותי החבויה הפכתי לנערה. אני מרגישה כך שוב ברגעים המפחידים, הרעים, שפוקדים אותי לעתים, ואני אשה בוגרת בת 32. כי ההרגשה שגופך אינו שלך, לא לגמרי שלך, שזהותך לא נקבעת על-ידך אלא קודם-כל על-ידי אחרים, היא ההרגשה הרעה ביותר שאפשר להרגיש, ומשום כך אינה חולפת לחלוטין. ברגעי הרעה היא חוזרת אלי.

***

הייתי בת 12 כשנתתי סטירת לחי לנער שהתגרה בי. הבנים נהגו להכות זה את זה לשם שעשוע או הפגנת גבורה; הבנות נהגו לצווח ולברוח. אני פעלתי אחרת: הוא העליב אותי ואני החזרתי לו. אני זוכרת את השקט שהשתרר מיד, את התדהמה, את הלעג שהלעיגו כלפַּי כאל משוגעת. נערה שמרביצה היא נערה שלא שולטת בנפשה; נער שמרביץ ממלא את ייעודו, הוא גבר. התדהמה של כל מי שסביבי בשל המעשה שעשיתי, לימדה אותי שכך לא מתנהגים. מאז לא נתתי סטירת לחי לאיש.

***

הייתי בת-13 כשהלכתי לבקר את סבתא שלי בדירתה שברחוב הפלמ"ח, ובמעבר בין שני הבניינים החשוכים פסע מאחורי מישהו וכיסה את עיניי בידיו. חשבתי שזה אחי, שהגיע גם הוא לכאן והפתיע אותי. אז הרגשתי נשיכה בזרועי, והתחלתי לצרוח. הידיים הפסיקו לסגור על עיניי, האיש נמלט. עוד הספקתי לראות את פניו. זה היה גבר דתי כבן 30. רצתי לבית של סבתא שלי, שטלפנה לאבא שלי ויחד הלכנו למשטרה להתלונן על האיש ולהכין קלסתרון שלו. למחרת הגעתי לבית-הספר וכדי להזהיר את שאר התלמידים ממקרים כאלה, כתבתי בעיתון הקיר של שיכבת הלימוד שלנו על מה שקרה לי. כעבור כמה ימים ראיתי שמישהו הוסיף בכתב-ידו: "כיפה אדומה הלכה לבית של סבתא שלה...". כשראיתי את ההערה הזו, נפגעתי מן הלעג ומחוסר האמפתיה שבה. באמצעותה ניסו לרמוז לי, שסיפורים כאלה מוטב לשמור בסוד: אם תגלי שנפגעת, יפגעו בך עוד יותר.

***

אני זוכרת את עצמי הולכת לקנות חזייה עם אמא שלי, בהיותי נערה. המוכרת בחנות היתה זקנה ונכנסה אל תא המדידה כדי לראות, ואני התמלאתי בושה סמיכה. החזייה שקנינו היתה חזקה ומכוערת, ואני לא חזרתי אל החנות הזו יותר. האם לא היו אז חזיות יפות יותר במידה שלי, או שאמא שלי לא ידעה היכן לקנות אותן? האם באמת היתה החזייה הזו מכוערת כל-כך, או שאני הרגשתי מכוערת? שנים אחר-כך כעסתי בלבי על אמא שלי, על שלא העניקה לי חוויה טובה יותר ברגע המכריע הזה, על שלא ידעה איך לתת לי לחוש שאני יפה.

השאלה אם היא יפה או לא היא שאלה מכריעה עבור אשה. אני, כשהייתי נערה, הרגשתי מכוערת. מה גרם לזה? האם היה זה היחס של הוריי כלפי, או הגוף שהשתנה והפתיע אותי וגרם לי לחוש זרה ומוזרה בתוך עצמי?

***

איך אשה צריכה להתנהג? מוקדם מדי הייתי צריכה לדעת, מפני ששדיי צמחו וגדלו על גופי כשני איברים זרים. אני לא ידעתי מה לעשות בהם, אבל הגברים שברחוב התבוננו בי בעיניים זוממות, הוציאו את לשונותיהם ולקלקו את השפתיים, השמיעו קולות מציצה, אמרו מילים גסות, הציעו הצעות שונות ומשונות. הייתי נערה שהסתירה את מיניותה מתחת למשקל עודף, מתחת לבגדים רחבים. כל זה לא הועיל: הגברים שברחוב ראו בבירור את מה שאני רציתי להכחיש.

לפעמים, בחלומות-בהקיץ שלפני השינה, ניסיתי לחזור ולחוש את תחושת החזה החלק, הילדי, הריק. אבל בחלומות הביעותים היו שדיי גדולים ומאיימים, וזוג חתולים יונקים מהם חלב חמוץ. התביישתי בגופי, סלדתי ממנו. לא יכולתי לקבל אותו, ובוודאי לא לאהוב אותו. כשהלכתי ברחובות הרגשתי שכל הגברים מתבוננים בי, מחווים תנועות גסות לעברי, מסננים משפטי זימה. הם הרגישו ודאי, שהתגובה שלהם היא זכותם ההגיונית למול הפרובוקציה של השדיים הגדולים שלי; בנשיות הבוסרית והמאוימת שלי, חשתי שבכל פעם שאני הולכת ברחוב אני מנהלת מאבק על הזכות שלי להתקיים בגוף שלא אני ביקשתי.

אבא שלי הרגיש גם הוא צורך להגיב. הוא טען, שמתוך דאגה לבריאותי הוא מציע שאעשה ניתוח להקטנת החזה. שדיים גדולים כל-כך יגרמו לי לכאבי גב. התמלאתי זרות ופחד. השדיים שלי נתפסו כאיבר זר שיש להרחיק אותו, לכרות אותו, לצמצם את מידותיו.

***

מעתה ואילך ניהלתי מאבק על הזכות שלי לחיות בתוך גופי, ועם הזמן למדתי להיות יפה וליהנות מאותם מבטים שהפחידו אותי כשהייתי נערה. כשנתקלו באשה בוטחת ולא בנערה, היו התגובות של הגברים פחות בוטות, הם ידעו לפרש לפי הילוכי והבעת פני אם אענה להם בחיוך או במבט אדיש. הם ניסו את מזלם, וראו שאני שולטת בתגובתי כפי שאני שולטת בהם.

כשהייתי נערה, כל משפט או תנועה יכלו להחריד אותי. לא היו לי נורמות התנהגות, הייתי בלתי צפויה לעצמי, הלכתי בעקבות ההתרחשויות ולא בעקבות זהות כלשהי. יכולתי ללכת אחרי כל גבר ולענות לכל משפט שהופנה לעברי, הייתי של הנסיבות ולא של עצמי, לא כיבדתי את עצמי מספיק, או אולי כיבדתי את האחרים יותר. את הארעיות הזאת זיהו הגברים, שראו אותי הולכת עם שדי הגדולים ברחוב.

***

איך אשה צריכה להיראות? חיפוש בגדים בחנויות הסתיים תמיד במפח נפש. עם הזמן ויתרתי, וכלל לא נכנסתי לחנויות. לא היה לנערה שמנה שום סיכוי להיות יפה בימי נעוריי בירושלים. רק בצבא, כשראיתי את יפי חמוקיהן של צעירות בנות גילי שהיו שמנות ממני, את היכולת שלהן לאהוב את גופן ולהיות חושניות, למצוא לעצמן בגדים שיתאימו להן ולפלרטט עם גברים, רק אז למדתי מהן את מה שהייתי עשויה ללמוד מאמי.

נדמה לי שיופייה וכשרונותיה של אמי מנעו ממני להיות יפה ומוכשרת. הוריי היו גרושים, ואמי נישאה שנית. נדמה לי שחשתי אז שעלי להישאר נערה ולא להיעשות אשה, כדי לא לאיים על האיזון העדין שהתהווה בבית. בדומה לסיפור "שלגיה", היה גם כאן מקום לאשה יפה אחת בלבד. האחרת נשארה מורחקת ומנודה, כדי שלא יהיה בה איום.

אני, על דעת עצמי, הרחקתי עצמי הרחק אל תוך לבי. לא השתתפתי בשמחות ובדאגות של הבית. הרגשתי מנודה ורעה. בלילות חלמתי שוב ושוב, שמשפצים את הבית ואין לי בו מקום. חלמתי שפתחו כאן בית-יתומים ובו מיטות רבות, ואיפה אני אישן?

המקום שלי היה צר, מבט עיניו של בעלה של אמי ונזיפותיו הרתיעו אותי, והוא נרתע כנשוך נחש מלשוני השלוחה. נהגתי לומר את האמת, או לשתוק. אם כעסתי, ביטאתי את כעסי. אבל אמי הבהירה לי באיזו דרך שאינה ברורה לי היום, שמוטב שלא אהיה חכמה מדי, שלא אומר את מה שאני רואה לנגד עיניי, שלא אומר את האמת. האמת שלי היתה עשויה לפגוע ביחסים העדינים שנרקמו בינה לבין בעלה, בסטטוס-קוו של המגורים שלו איתנו ובכסף שנתן לה עבורנו.

רק הכתיבה איפשרה לי להיות בת-חורין. כאן יכולתי לבטא את הדברים כפי שאני רואה אותם, לתת תוקף לזכרונות ולרגשות שלי ולעשות אותם לבני-קיימא יותר מאלו, שכל החיים השאירו אותי בצד מפני שלא ידעתי את העובדות. אני, שהייתי חלשה, נעשיתי חזקה בזכות הכתיבה. התחלתי לפרסם שירים, פגשתי משוררים אחרים וחשתי שמצאתי אנשים שדוברים את שפתי. ידעתי שעל כל מה שקורה לי אוכל להתגבר באמצעות הכתיבה; וגם ברגשות הרעים, בתוקפנות של האנשים ובפחד מפניהם אוכל לעשות שימוש בכתיבה.

כתבתי שירים המתארים פגישות עם גברים, וכך יכולתי לתת ביטוי למראות הגרוטסקיים שראיתי, וגם לדמיין את מה שלא התרחש, ולוותר על התרחשותו. כל כוחן של המילים קם לנגד עיניי. איך אשה צריכה להתנהג? מעתה ואילך היה נדמה לי שאני בת-חורין להתנהג כרצוני.