שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מה באמת מעיק על דוקינס?
    ספרו של ריצ'רד דוקינס הפך כבר לרב מכר, אבל מה היה דחוף לו לכתוב אותו דווקא בעידן הזה? האם התקפותיו הבוטות על הדת מסתירות חשש מכך שפחות ופחות אנשים מאמינים במדע?
    "יש אלוהים? האשליה הגדולה של הדת", ספרו של הביולוג ריצ'רד דוקינס, ספר שהפך לרב–מכר עולמי, הינו ספר נורא, וגם נורא חשוב. הוא נורא חשוב גם בגין המשמעות התרבותית שיש לכך שהוא נורא (בצורת כתיבתו ובתוכנו כאחד). ספר זה הינו עדות חשובה, מדאיגה ומרתקת, לרוח התקופה: בגין מה שיש בו ובגין מה שאין בו; בגין הטענות הקונקרטיות שעולות בו ובגין העיוורון של הסופר ל"שטחים המתים" האפלים שמחוץ לטווח מבטו.

     

    דוקינס נטל על עצמו לכתוב כתב התקפה נגד הדתות והאמונה באלוהים. דוקינס מבאר שבכוונתו לתקוף את שלוש הדתות המונותיאיסטיות, אבל גם את האגנוסטיקנים והתיאיסטים, כלומר, בהתאמה: א. אלה המצהירים שאין להם דעה בענייני דת, או שמדע ודת אינם עוסקים בתחומים חופפים, או הסבורים שראיות לקיום האל יש לכאן ולכאן. ב. אלה המדברים על כוח עליון שאחראי ליקום, אך אינו מתערב בו.

     

    לטעמו של דוקינס, אי קיום האל אמנם אינו ניתן להוכחה, כי קשה להוכיח שדבר מה אינו קיים, אבל הסבירות לקיומו נמוכה מאוד, כמו הסבירות שספל תה מסתובב באליפטיות סביב אחד מכוכבי השבת באחת הגלקסיות. למדע בהחלט יש מה לומר בסוגיית קיום האל והוא מציע חלופות סבירות בהרבה מהשערת קיומו, טוען דוקינס בתוקף. המצאת האל אינה פותרת את חידת הקיום, אלא רק מובילה לרגרסיה אינסופית שלה (מי יצר את האל הזה וכיצד?). רק האבולוציה נתנה מענה הגיוני לדרך בה נוצרה מורכבות הולכת וגוברת באמצעות ברירה טבעית.

     

    מה היה דחוף כל–כך לדוקינס לכתוב את ספרו כיום (הספר ראה אור ב2006)? לכאורה, התשובה לכך ברורה. העידן שהחל ב-11 בספטמבר 2001 הוא עידן של פונדמנטליזם דתי, מוסלמי אמנם, אבל כפי שדוקינס חוזר ומדגיש, בהחלט גם נוצרי ואף יהודי. בעידן פונדמנטליסטי זה הגיוני לחשוב, שיקום מדען צונן, אחראי וקר רוח, ויזכיר לנו במתינות את יסודותיה הרציונליסטיים של התרבות המערבית, כפי שהתפתחה לפחות מאז הרנסנס, ואת המתודות החמורות, חסרות הפניות, של המדע המערבי.

     


    ה-11 בספטמבר 2001. תחילתו של עידן פונדמנטליסטי (צילום: איי.פי)

     

    דוקינס בהיסטריה מההיסטוריה

     

    האמנם זהו טיב ספרו של דוקינס? ראשית, דוקינס הזועם, הצדקני והצעקני, מוכיח בסגנונו שהוא בן תקופתו - פונדמנטליסט לא פחות מיריביו הרעיוניים. בכך, ספרו הוא חלק אינטגרלי מתקופתנו חובבת הקיצוניות. אבל חשוב מכך, השנאה המקלקלת את השורה של הספר חושפת חוסר ביטחון עצמי, חוסר ביטחון שנחשף ככל שדוקינס קוצף יותר ויותר. חוסר הביטחון הזה אינו נובע רק משגשוגה המפתיע של הדת הממוסדת במאה ה-21.

     

    אחת המגרעות התוכניות הבולטות של ספרו של דוקינס הוא היעדר מוחלט של דיון בקונטקסט ההיסטורי והסוציולוגי של שגשוגה הנוכחי של הדת. דוקינס מגלה בורות או לפחות מתעלם מההתפתחויות שחלו בדור האחרון במדעי הרוח והחברה, שעמלו מאמצע שנות ה-60 על הגדרת העידן בו אנו חיים כיום.

     

    מדעי הרוח והחברה איתרו שינוי דרמטי, משברי, בחברה המערבית ההולכת ונוטה החל משנות ה-60 מהנתיב הרעיוני שמשל בה מאז "עידן הנאורות" של המאה ה-18. תחת שמות שונים )הידוע ביותר הוא "פוסט–מודרניזם"), ניסחו מדעי החברה והרוח אכזבה רבתי מהפרויקט של "הנאורות", אותו פרויקט שהבטיח אמנציפציה וקידמה, לו רק יצעדו בני האדם לאור תבונתם ויסתייעו במדע לשם שחרורם העצמי והתפתחותם.

     

    באחד הניסוחים המפורסמים של מהות העידן, מ-1979, תיאר הפילוסוף הצרפתי, ז'אן–פרנסואה ליוטאר, את עידננו כעידן סקפטי כלפי כל האידיאולוגיות הגדולות, ה"מטה–נרטיבים", כלשונו. אותם מטה–נרטיבים כוללים את המרקסיזם והלאומיות, אבל גם את האמונה במדע כגואל האנושות, את האמונה בטכנולוגיה פרי המדע הזה, את האמונה בקידמה שתבוא בעקבות יישום חשיבה רציונלית ומדעית בכל תחומי החיים. אבדה למדע, טוען ליוטאר, ה"לגיטימיות" שלו. לא ברור כבר איזו קידמה בדיוק מקדמים המחקר והתגליות המדעיים, ומה תכליתם.

     

    הרבה-הרבה, אם כן, לפני ה-11 בספטמבר, לפני בן–לאדן והניאו–שמרנים, ניסחו הוגים מערביים את הייאוש הזה מהתבונה, כמי שהכזיבה בהבאת אושר לאנושות. חלקם הצביעו על מלחמת העולם השנייה והשואה, רצחנות שהסתייעה ברציונליזם ובטכנולוגיה המדעית. אחרים מציינים את שקיעת מדינות הלאום, הפחד מהגלובליזציה, הרתיעה מהמטריאליזם והקפיטליזם המערבי של "מלחמת כל בכל" המעבר מכלכלה "קיינסיאנית" של מדינת רווחה לכלכלה ניאו–ליברלית, כמעודדים חזרה לחברה שבטית ודתית.

     

    את הפונדמנטליזם הדתי ניתן לראות, לפיכך, כתת–תופעה בתופעה רחבה יותר של ייאוש מהאידיאולוגיות הגדולות שעיצבו את התרבות המערבית במאות השנים האחרונות. החזרה לכנסיות הפרבוסלאביות ברוסיה בשנות ה-90 וה"ניו–אייג'" במערב הם במובנים רבים צדדים שונים של אותה מגמה: כפירה בכוחם של התבונה והמדע להסב אושר לבני האדם.

     

    האתגר והאויב הרעיוניים של דוקינס הרבה יותר עמוקים ומתוחכמים מכפי שהוא מציג אותם. לו היה בקי יותר במדעי הרוח והחברה, היה דוקינס נתקל

    בדוברים אינטליגנטיים, שגם אם אינם מאמינים באל בעצמם, אינם יכולים לקבל את גישתו הנלהבת והנאיבית למדע, והיו מצביעים על האנכרוניזם שבה (דוקינס מתייחס בקצרה ובביטול להאשמות שהוא "איש המאה ה-19"). בעוד חיצי התגובה ההיסטרית של דוקינס מופנים כלפי הדת, המניעים להיסטריה שלו הם היסטוריים: חוסר הביטחון שהוא ואחרים חשים, בתועלת שיש למין האנושי בהתמסרות טוטאלית למדע ולגילוייו.

     


    מדיטציה. כפירה מערבית בכוחם של התבונה והמדע להסב אושר לבני אדם (צילום: ויז'ואל פוטוס)

     

    שעבוד האדם

     

    דוקינס עצמו ממחיש, ללא כוונה, את הסכנה העצומה שיש בגישתו, הרואה במדע את חזות הכל. בהתבססו על ענף מדעי הקרוי "פסיכולוגיה אבולוציונית", ענף המבאר את התפתחות המוח האנושי באופן דומה להתפתחות איברים אחרים באורגניזם, מנסה דוקינס לפרש רגשות ורעיונות אנושיים כמו המצפון והדת. הגישה של "הפסיכולוגיה האבולוציונית" מנסה לבאר את אותם דברים שיוחסו במשך אלפי שנות ציוויליזציה ל"רוח" ול"נפש" האדם, במושגים ביולוגים ואבולוציוניים.

     

    הגישה הטוטאלית הזאת מזכירה הסברים טוטאליים, "מטה–נרטיבים", מהעבר לקיום האנושי (למשל, הפילוסופיה של הגל). זו גישה מסוכנת מאוד ומרתיעה ביותר. זו גישה אנטי–הומניסטית בדטרמיניזם שלה וברדוקציה שהיא עורכת לכל ההישגים הציוויליזציוניים של בני אדם ליסוד הביולוגי–אבולוציוני שלהם. גישה זו היא כמובן גם אבסורדית, האדם אינו חיה רגילה, בראש ובראשונה כיוון שהוא יודע שהוא חיה. המודעות היא זו שמבחינה בין האדם לטבע. זאת ועוד: האדם אינו חיה רגילה כי הוא חיה שיכולה להשמיד את עצמה. הפסיכולוגיה האבולוציונית נראית מגוחכת נוכח מציאותם של כלי נשק הרסניים, מעשי ידי האדם, המסוגלים בלחיצת כפתור למחוק את האנושות על כל הישגיה ה"אבולוציונים". האם גם המצאת פצצת המימן היא "אדפטיבית"?, כפי שניסח זאת דוסטויבסקי ברומן "שדים": באופן פרדוכסלי, העובדה שהאדם הוא חיה שיכולה להחליט להשמיד את עצמה, היא הערובה לחירות האנושית, חירות משעבוד לטבע.

     

    כי זה מה שמציעה בעצם הפילוסופיה של דוקינס: שעבוד. דוקינס ועמיתיו מתייחסים לאבולוציה כאל נרטיב–על טוטליטרי וגוזרים ממנה תמונה של אדם המשועבד לטבע. יש קירבה מפתיעה בין האבולוציוניסטים המודרניים, דוגמת דוקינס, לפגאניים הפרה–מונותיאיסטיים, שסגדו לעולם הטבע. התרומה העצומה של המונותיאיזם לאנושות הייתה שחרור האדם מכבלי הטבע. האמונה בכוח עליון על–טבעי וקודם–לטבעי, הייתה שלב חשוב בשחרור האנושות מהשעבוד הזה. ואילו דוקינס מנסה להשיב אותנו לאחור.

     

    חטאו הכבד של דוקינס הוא חוסר ההבנה שהתגלית הגאונית באמת של דארווין, המפעימה מבחינה אינטלקטואלית, לא הייתה רק בשורה משחררת לאנושות, היא נשאה גם משמעות טראגית, יותר מכך: משמעות דכאנית. דוקינס אינו מבין שפריחת הדת בעשורים האחרונים נובעת בחלקה בדיוק מהמחנק שמסבה הגישה המדעית–רציונלית שהוא מייצג. בהגחכת הדת, דוקינס לא יפתור את הכמיהה לרליגיוזי, שמתעצמת דווקא עם התגברות הרציונליזם המדעי, שהוא נציג כל–כך נלהב שלו. וגם לא בהצגת ההישגים המרשימים באמת של המדע.

     

    אולי לא למותר לציין, שכותב שורות אלה הוא אגנוסטיקן–קרוב–לאתיאיסט, שסולד מדכאנות דתית ומהצד ההבלותי של הניו–אייג'. אבל עלי להודות, שהשעבוד שמציע דוקינס לטבע והגישה הרדוקטיבית והדטרמיניסטית של מדעי החיים, מפחידים אותי יותר מכל נומרולוג הזוי שמופיע בפריים–טיים בטלוויזיה. ככל שגדל אור התבונה, מחפש האדם לעצמו מסתור מזרקורה האכזרי. כי האדם הוא חיה החותרת לחירות בכל מחיר, גם במחיר של התכחשות למקורה החייתי. וזו גדולתה.

     

    המאמר המלא התפרסם בגיליון נובמבר של מגזין "אודיסאה "

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים