החוק הנורבגי

עליית הגג

יום שלישי, שמונה במאי 1945, וּוֵרָה, אמא שלנו, עומדת בחלקה הפנימי של עליית הגג שבה תולים כביסה, בדרך שירקה, ומסירה את האטבים מהבגדים, שהתייבשו והתרככו שם למעלה במהלך הלילה. יש שלושה זוגות גרבי צמר שאפשר להניח בצד לתמיד, שני בגדי ים ירוקים עם כפתורים ורצועות לקשירה מאחורי הצוואר שטרם נלבשו, שלוש חזיות, מטפחת כיס לבנה, וכמובן שלוש השמלות הדקות והחולצות הבהירות ממשי מלאכותי, שהיו מונחות זמן כה רב בארון בחדר השינה עד שכמעט דהו מרוב חושך.

וֵרָה לא העזה לתלות את הבגדים בחצר האחורית, דברים רבים כל כך אירעו בימים אלה, בשנים אלה, רק שמישהו לא יגנוב לנו גם את הבגדים, עכשיו, ברגע האחרון. והיא מזדרזת, היא קצרת רוח ורוצה לסיים כמה שיותר מהר, כי היא עומדת לצאת לחגוג את השלום, את הניצחון, היא תחגוג הכול, את החיים, את האביב, עם בּוֹלֵטָה והזקנה, ואולי גם רָקֶל שבה הביתה, עכשיו עם בוא השלום, כשהכול נגמר.

והיא צוחקת בשקט בעודה מתמתחת להגיע לחבלים הרפויים, המחוספסים כנגד אצבעותיה, שבקלות תיחתך מהם אם לא תיזהר קצת. וֵרה, אמא שלנו, היא זו שעומדת כך, לבדה בעליית הגג, צוחקת ומכניסה את אטבי העץ לכיס הסינר הרחב שלה ומניחה בזהירות את הבגדים בזה אחר זה בסל הקלוע שלצדה. היא חשה חמימות, ראשה ריק ממחשבות, היא פשוט מלאה כולה שמחה גדולה ומשונה, שאינה דומה לשום דבר שחשה או הכירה בעבר. כי עכשיו היא חדשה.

5 שנים נמשכה המלחמה, ובקיץ ימלאו לה 20 (צילום: אריק מטסון, לע"מ)

חמש שנים נמשכה המלחמה, ובקיץ ימלאו לה עשרים, ועכשיו, בדיוק עכשיו, חייה מתחילים, ברגע שתוריד את הבגדים האלה מהחבל, והיא תוהה אם כדאי לה להשאיר שם את גרבי הצמר, אבל משנה את דעתה מיד, אי אפשר להשאיר כביסה לייבוש ביום כזה, אפילו לא למעלה בעליית הגג. וֵרה זקוקה למנוחה קלה, מקמרת את גבה, מטה את ראשה לאחור ונהנית מריח הבגדים הנקיים, ריחן של שלוש השמלות. היא שוב צוחקת. היא נושפת להרחיק את השיער ממצחה. בפינה תחת פיר הפחמים יושבת יונה אפורה הומייה.

במרחק היא שומעת קריאות ושירה ומוזיקה עולים מהרחובות. וֵרה מתמתחת לעבר חבל הכביסה ומבקשת להוריד ממנו את השמלה האחרונה, השמלה הכחולה שלה, שגם אותה עוד טרם הספיקה ללבוש, ובדיוק באותו רגע, כשלחצה את האטב ושיחררה אותו ממקומו והחזיקה את השמלה במקומה בידה השנייה כדי שלא תישרך על הרצפה המאובקת, היא שומעת צעדים מאחוריה.

הם מתקרבים לאט־לאט ולרגע חושבת וֵרה שזו רָקֶל שחזרה ורצה בכל המסדרונות כדי לפגוש אותה, אבל זו בוודאי בולטה שאיבדה את הסבלנות ועולה לעזור לה לגמור את המלאכה, כי אסור להן לבזבז זמן, השלום הגיע, המלחמה נגמרה, וּוֵרה עומדת להגיד משהו לאמה, בסדר, בסדר, נשארה לי רק השמלה הזאת, את רואה כמה היא יפה, או אולי היא רוצה פשוט לצחוק, פשוט לצחוק משמחה, ואחר כך יוכלו לסחוב את סל הבגדים יחד בכל המדרגות.

אבל לפתע היא מבינה שלא ייתכן שזוהי אמה, וגם לא רקל, כי לצעדים האלה יש מקצב אחר, כובד אחר, לוחות הרצפה קצת כורעים תחתם, היונה בפינה חדלה לפתע מהמייתה, צעדי המלחמה הם שממשיכים לצעוד, ובטרם תספיק וֵרה לפנות כורך מישהו את ידיו סביבה ואוחז בה בחוזקה, יד יבשה לוחצת על פניה וגם אין לה זמן לצרוח. היא חשה בצחנתו של עור לא רחוץ, בסירחון הגס העולה מפיו של גבר זר, בלשון השורטת את גרונה. היא מנסה לנשוך אותו, שיניה חופרות בעור המחוספס, אבל הוא לא מרפה.

היא מתקשה לנשום. הוא מניף אותה, היא בועטת בכל כוחה, אחת מנעליה נופלת והוא מאלץ אותה לכרוע על ברכיה ודוחף אותה קדימה. היא רואה שהשמלה תלויה במעוקם על החבל, מחוזקת באטב אחד בלבד, והיא תולשת אותה איתה בנפילתה. הוא מרחיק את ידו מפיה והיא נושמת, אבל עכשיו, אף שהיא יכולה לצרוח, היא שותקת. היא רואה את ידיו הקורעות את חצאיתה, ומכל גופו היא רואה רק את ידיו, וביד אחת חסרה אצבע, והיא נועצת את אצבעותיה ביד הזאת, אבל האיש לא מוציא הגה, תשע אצבעות, זה כל מה שהוא.

הוא דוחף את פרצופה אל הרצפה, לחייה משפשפת את לוחות העץ המחוספסים, מכאן נראה האור מעוּות, סל הכביסה נפל, היונה מנערת את נוצותיה. היא חשה בידיו הכרוכות על מותניה, תשע אצבעות השורטות את עורה, והוא תולש אותה, קורע אותה לגזרים, היא לא שומעת אותו, היא תוחבת את השמלה אל תוך פיה, לועסת ולועסת את הבד הדק, השמש בצוהר הגג זזה ממקומה בעווית פתאומית, הוא דוחק את עצמו לתוכה ובאותו רגע מתחילים פעמוני הכנסיות לצלצל, כל פעמוני הכנסיות בעיר מצלצלים בעת ובעונה אחת, והיונה ממריאה מן הפינה תחת פיר הפחמים ומנפנפת בכנפיה בפראות, היא חשה בכנפיים החובטות בה, ועכשיו הכול מאוחר מדי, עוד לא מלאו לה עשרים והוא זה שצועק בסוף.

פעמוני הכנסיות בעיר מצלצלים והיונה ממריאה מן הפינה (צילום: דני גרשוני)

אחר כך הכול דומם. הוא מרפה ממנה. היא יכולה לקום על רגליה אבל מוסיפה לשכב. הוא מניח את ידו על צווארה. ריח של שתן וקיא. פתאום הוא רץ. היא חשה בזה, חבטה אילמת בפרצופה, בלחייה. הוא התגנב ותקף אותה, עכשיו הוא רץ במסדרונות הארוכים על הגג בדרך שירקה, בשמונה במאי 1945. היונה יושבת על אדן צוהר הגג. וּוֵרה, אמא שלנו, שוכבת כך, לחייה צמודה לרצפה, השמלה בפיה וידה מגואלת בדם, ורצועה של שמש חולפת עליה אט־אט.

הדירה

בּוֹלֵטָה, אמה של ורה, לא היתה אישה מאמינה כלל, למען האמת ההפך הוא הנכון, היא שָׂבעה נִסים, אבל כעת פתחה את הדלת למרפסת הצרה הפונה לרחוב גֶרְבִּיטְץ, עמדה שם ונהנתה מן הרגע עד תום. פעמוני הכנסייה שצילצלו בעת ובעונה אחת ברחבי העיר כולה, הכנסיות ברבעים מָיוּרסְטוּאֶן, אָקֶר ופָאגֶרבּוּרְג, אפילו את סָגֵנֶה ואוּרַניֶינבּוּרג היא שמעה, את הדנדון המתוק והפראי שכמו הונף באור וברוח ועלה כמו צליל אחד גדול שיחריש אחת ולתמיד את ההד הלבן והחד של האזעקות.

"תסגרי את הדלת! נכנסת רוח פרצים!" בולטה פנתה לעבר חדר המגורים, כמעט מסונוורת. החשכה בפנים הלכה והעמיקה. הרהיטים החומים נראו כמו צללים כבדים שאי אפשר להזיזם, ממוסמרים למקומם בתקתוק הנוקשה של שעון הפרוזדור. היה עליה לסוכך על עיניה כמה שניות. "מה חשבת, שנצטנן דווקא היום? אחרי שהיינו בריאוֹת כל המלחמה!" "את לא צריכה לצעוק עלי, אמא".

בולטה סגרה את דלת המרפסת וכעת הצליחה להבחין בזקֵנה ליד מדפי הספרים. היא עמדה שם בתחתונית המגיעה עד קרסוליה ובנעלי בית אדומות מקטיפה, שלפה ספרים מן המדף והשליכה אותם לקמין, בעודה מדברת לעצמה במהירות ובנחישות. צלצול פעמוני הכנסיות נדם והיה לשיר אחד בודד. בולטה התקרבה בזהירות. "מה את עושה, אמא?" אבל הזקנה לא השיבה, או לא שמעה ולכן לא השיבה.

לארס סובי כריסטנסן

הזקנה היתה חירשת באוזן אחת, וגם השנייה לא פעלה בדיוק כמו שצריך. הפגיעה נגרמה כשפיליפְּסְטַד התפוצצה, בדצמבר 1943. הזקנה ישבה אז בחדר האוכל והזיזה את מחוג הרדיו הלוך ושוב, הרדיו שאותו סירבה למסור בטענה שהיא אזרחית דנמרק ומתכוונת להקשיב אך ורק לתוכניות מקופנהגן. היא טענה שהפיצוצים בקעו מן הרמקול בעוצמה כפולה ומכופלת, בלוויית תזמורת ג'ז לא מצונזרת מאמריקה, וכך התנפצה עצם הסדן באוזנה השמאלית, בעוד המִשְׁוורֶת באוזנה הימנית זזה ממקומה.

בסתר לבה היתה בולטה משוכנעת שאוזניה של אמה במצב מצוין, ושהיא פשוט מבקשת לממש את זכותה לשמוע רק מה שהיא רוצה לשמוע. עכשיו ראתה שהזקנה תולשת את הרומנים של קְנוּט המסון מן המדפים ומשליכה אותם לקמין הירוק. "מה את עושה!" קראה בולטה פעם נוספת ואחזה בזרועה של אמה. "אני גומרת עם המסון!" "המסון? את הרי אוהבת את המסון!" "לא קראתי את הספרים שלו כבר חמש שנים! ומזמן כבר היה צריך להוציא אותו מהבית!" הזקנה פנתה אל בתה. היא נופפה ב"ברכת האדמה" מול פניה.

"במיוחד אחרי מה שהוא כתב בעיתון!" "מה הוא כתב?" הזקנה שמה גם את "ברכת האדמה" בקמין והביאה את מהדורת הערב של "אַפטֶנפּוֹסטֶן" מאתמול. היא הכתה באצבעה בעמוד הראשון עד שכמעט חוררה את הנייר. "עכשיו אומר לך מילה במילה מה כתב עלוב הנפש הזה! אנו, נאמניו הקרובים, מרכינים ראש במותו". הזקנה זקפה את ראשה. "את יכולה לתאר לך זמן פחות מתאים לכתיבת רשימה לזכרו של היטלר?"

וחוץ מזה, אסור שיכתבו רשימה לזכרו! מוטב היה אילו רקדנו על קברו!" היא שמטה את העיתון אל תוך הקמין ויצאה למתקפה חוזרת על מדף הספרים, בחרון גדול. שערה הארוך האפור נפרש סביבה כמניפה דקה, היא קיללה בזעם עם כל ספר מכתבי המסון שהשליכה, וחבל שלא יצא לי לראות את זה: הזקנה, סבתא־רבתא שלנו, אשר בשמונה במאי 1945 מסלקת את עקבותיו של זוכה פרס נובל כבד השמיעה בחדר המגורים בדרך שירקה.

אבל לפתע, כשעמדה להשליך את הכרך האחרון ב"טרילוגיית אוגוסט", "אך החיים ממשיכים במסלולם", היא עצרה ונעמדה כשבידה המהדורה הראשונה הזאת. היא רכנה בשקט והתקרבה למדף הספרים ושלפה משהו שהסתתר מאחורי הרומנים של הבוגד, בקבוק מָלָגָה מ־1936 שעוד טרם נפתח. הזקנה הניפה את הבקבוק בזהירות ולרגע שכחה את המסון ואת כל המהומה שהקים. בולטה ניגשה אליה לראות במה מדובר. "חיפשתי אותו בכל מקום", נאנחה הזקנה. "בסל הכביסה המלוכלכת".

בארון החשמל. במאגר המים. ושככה יהיה לי טוב, הנה הוא עומד פה, ישר מאחורי הגב העקום של אוגוסט!" היא נתנה לבקבוק נשיקה קטנה ופנתה שנית אל מדפי הספרים. "תודה על החברה, קְנוּט. עכשיו דרכינו נפרדות!" ליתר ביטחון הציצה מאחורי הֶרמַן בַּאנְג ויוֹהאנֶס ו' יֶנסֶן, שמא גם שם עומדים כמה בקבוקים, אבל לא היו שם בקבוקים, גם לא מאחורי כל כתבי איבסן. הזקנה כבר היתה בדרכה למטבח. בולטה עיכבה אותה. "את הסתרת אותו במדף הספרים?" שאלה. הזקנה הביטה בה בעיניים פעורות.

"אני? אם הייתי מסתירה אותו שם הייתי מוצאת אותו מזמן ושותה אותו עוד לפני שהיטלר פלש לפולין! בטח את שמת אותו שם". בולטה רכנה אל אוזנה הבריאה יותר. "אני מקווה שאין עוד דברים שהחבאת". אבל הזקנה לא שמעה מילה מכל מה שאמרה, והתחילה לסובב את הפקק באצבעותיה העקומות והמקומטות, ובולטה נאלצה להחזיק למענה את הבקבוק בעוד הזקנה מסובבת ומושכת, וכך הן עמדו זמן רב, מתאמצות ומתנשמות. אבל לפתע הרפתה הזקנה את אחיזתה והשפילה מבט מבוהל אל גופה, כאילו רק עתה התחוור לה שהיא לא לבושה.

היא לקחה את הבקבוק מבולטה ונראתה כאילו נפגעה בשם עצמה. "לא שותים מלגה משנת 1936 בתחתונים! לאן וֵרה נעלמה? אני רוצה את השמלה שלי מיד!" בתנועה פתאומית פנתה בולטה לעבר

השעון הסגלגל שעמד על המכתבה בפרוזדור הכניסה, השעון הקסום מחברת הָנוֹנָה בִּיאֶן, שעליו הנחנו תמיד את פרמיית הביטוח בשבת הראשונה בכל חודש, ולכן במשך שנים רבות האמנתי שכסף הוא מה שגורם לזמן לחלוף. בולטה התקרבה אליו. לא ייתכן שהשעה כל כך מאוחרת. לא יכול להיות. כבר מזמן היתה וֵרה צריכה לרדת עם הבגדים.

השעון ממהר, אולי פשוט לא עמד במתח של היממה האחרונה ודילג על כמה שעות, כשהשבויים שוחררו ממחנה הריכוז גְריני וגנרל רֵדיס סגר אחריו את הדלת בקומה השנייה בסְקָאוּגוּם, תקע את האקדח בפיו עמוק ככל האפשר ולחץ על ההדק. בולטה כמעט שמעה את רעש גלגלי השניות המשוננים ואת המטבעות המקרקשים עדיין במגירה תחת לוח השעון. היא הציצה במהירות בשעון היד שלה. השעון הגדול לא ממהר.

"אני הולכת לראות מה היא עושה". "לכי. בינתיים אחמם כמה כוסות לטמפרטורת החדר". בולטה עצרה במקומה ונתנה מבט חודר באמה. "את לא נוגעת בבקבוק עד שנרד!" הזקנה רק חייכה. "אני כבר מחכה לראות שוב את המלך הוקון. מתי את חושבת שהוא יבוא?" בולטה רכנה לעבר האוזן השנייה. "שלא תעזי לגעת בו! לפני שוורה ואני נרד!" הזקנה נשקה לבתה על לחייה ורעדה. "בחיי, אני חושבת שאדליק קצת את הקמין. המלחמה ציננה את הקירות". בולטה נאנחה, השליכה צעיף על כתפיה, חצתה את הדירה בזריזות והתחילה לטפס במדרגות התלולות.

מתוך "חצי אח", לארס סובי כריסטנסן, זמורה ביתן, מנורבגית - דנה כספי, 733 עמ'