דווקא ברגע שהכי לא חיפשתי, מצאתי אותו
בעוד אני נאבקת לדחוס את כל הרכש החדש שלי בתא שמעל המושב, שכבר התמלא בבקבוקי בושם ושתיה וסיגריות ומה לא, קלטתי אותו בקצה העין. נראה גבוה, ראש מגולח כאילו רק עכשיו השתחרר מהסיירת, מבט קצת חולמני וחיוך שובב
סוף-סוף טסתי לפריז, לבד. בלי חבר, בלי חברה, פשוט עם עצמי. החלטתי שאני חייבת סופשבוע לנקות את הראש, לטייל, לקרוא, לשבת בבתי קפה ולבהות בעוברים ושבים, ובעיקר – לא לדבר עם אף אחד. ככה אני אפילו לא צריכה לשמוע את עצמי.
זה היה באוגוסט, לפני שלוש שנים. אחרי שפשטתי על הדיוטי פרי, עוד הספקתי קפה חפוז לפני העליה למטוס. גררתי בעייפות את התיק שלי למטוס ואיתרתי את מקום הישיבה שלי. בעוד אני נאבקת לדחוס את כל הרכש החדש שלי בתא שמעל המושב, שכבר התמלא בבקבוקי בושם ושתיה וסיגריות ומה לא, קלטתי אותו בקצה העין. הוא ישב כמה שורות מאחוריי. נראה גבוה, ראש מגולח כאילו רק עכשיו השתחרר מהסיירת, מבט קצת חולמני וחיוך שובב שניסה בכל כוחו להסתיר.
הוא בטח צעיר ממני בעשר שנים לפחות
כהרגלי בקודש נרדמתי עוד לפני שהמטוס המריא וכמעט שכחתי ממנו. אבל בשנייה שהתעוררתי, במקרה הוא עמד מולי, מחכה שתא השירותים יתפנה, מקשקש עם צעירות שכרכרו סביבו. חשבתי לעצמי שהייתי ממש אופטימית לדמיין שהוא אפילו יסתכל עליי. הוא בטח צעיר ממני בעשר שנים לפחות.
אחרי נחיתה בשלום, מחיאות כפיים נרגשות של הנוסעים וכמובן צלילי "הבאנו שלום" ברקע, נחתנו ואצנו לעמדת הדרכונים. מטושטשת מהטיסה והשינה, בכלל לא שמתי לב שהוא עומד לידי. כמו נערה בגיל טיפש עשרה, ממש לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ולאן להסתכל, למרות שכל מה שרציתי זה להסתכל עליו, ולצלול לתוך המבט החולמי שלו, אולי אפילו להצטרף לחלום שלו.
ניסיתי לדמיין איזה טעם יהיה לנשיקה הראשונה איתו, ניסיתי לחשוב אם הנשיקות הבאות יהיו טעימות אותו דבר, יכולתי להרגיש את הידיים שלו מלטפות לי את העורף, את האצבעות שלו מדגדגות לי בדיוק בנקודה הרגישה הזאת, שגורמת לי להתקפל ולפלוט אנחה חלשה של עונג. יכולתי להרגיש אותו, את כולו, להשתכר מהריח העדין של האפטרשייב שלו, ידעתי שיהיה לי חם וטוב בתוך החיבוק שלו.
פה ושם היה צחוק, חיוך, מבט ארוך ושותק
איכשהו, אחרי דקות ארוכות של המתנה, שהפכו ליותר משעה, התחילה שיחה להתגלגל. פה ושם היה צחוק, חיוך, מבט ארוך ושותק, ובעיקר - היה נוח, היה כל כך פשוט וקל לדבר איתו על הא ודא, על דברים ברומו של עולם, ועל שטויות כמו בי"ס וצבא, על פוליטיקה, ועל חיים בחו"ל ומשפחה. פתאום כבר לא הייתי לבד. ה"לבד" הזה שבשבילו נסעתי נעלם בתור לדרכונים.
המשכנו ללכת יחד לאיסוף כבוּדה, בשיא הג'נטלמניות הוא הוריד לי את המזוודה, ופתאום קלטתי.
"אני אפילו לא יודעת איך קוראים לך", לחשתי.
הוא הושיט יד חסונה, לחץ את יד, הסתכל לי ישר בעיניים, ואמר: "אייל".
עמדנו ככה, כמה שניות, יד ביד, מסתכלים זה על זה,בלי לומר מילה.
לא ידעתי עליו כלום, איפה הוא גר, מה הוא לומד, איפה הוא עובד, או באיזה אוטו הוא נוסע. רק ידעתי שיכול היה להיות לי טוב איתו.
הצלחנו לדבר, להקשיב, להבין, לצחוק, לדמיין, לחייך, להתווכח, ואפילו לשתוק יחד.
הוא נסע לבקר את אחיו. אני נסעתי לנקות את הראש.
ודווקא ברגע שהכי לא חיפשתי, מצאתי אותו.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
