למבורגיני: נהיגת תענוג מקומית

נכון, לא נהגנו כאן בגרסה עדכנית של דגם מודרני, אלא במכונית משנות ה-70. ונכון, זו שפעם הציגה ביצועי-על, תתקשה להביס אפילו ספורטיביות מהשורה. אבל, זו עדיין למבורגיני, ועדיין מדובר בנסיעת התרשמות נדירה על כבישי ישראל

ליאור ברוך עודכן: 23.11.08, 10:10

הזמן, אי שם בסוף שנות ה-70. המקום, סדנאות למבורגיני, מותג על אקזוטי של תעשיית הרכב האיטלקית, המתחרה הגדולה של פרארי. פאולו סטאנזאני, המהנדס הראשי של החברה, קיבל הוראה לייצר דגם קטן יותר, זול יחסית, שיהיה מסוגל להתחרות בפרארי דינו ומזראטי מאראק, בין היתר. מכונית צעיר ברוחה, אך כזו שעדיין תהיה מסוגלת לשאת בגאון את סמל השור. כך נולדה האוראקו, מכונית על לבני מעמד הפועלים המאוד-מאוד עשירים, עם צווארון כחול אמנם, אבל כזה שמעליו לבשו חליפה מחויטת.

למבורגיני אורקאקו (צילומים: ליאור ברוך)

האוראקו הוצגה לראשונה לקהל הרחב בתערוכת הרכב של טורינו, בשנת 1970. אחרי כשנתיים נוספות, הגיעה המכונית לייצור סדרתי והפכה ללמבורגיני הקטנה ביותר שיוצרה מעולם. צריך רק לזכור כי שנה לאחר שהגיעה לייצור, החל משבר הדלק לתת אותותיו. למעשה, המשבר הזה העניק לא פחות ממכת מוות לתכניות הייצור הגרנדיוזיות של למבורגיני.

האיטלקים המיואשים לא רק שנאלצו לוותר על כמויות גדולות יחסית של מכוניות למכירה, אלא אף הצביעו על האוראקו האומללה כאחת הסיבות העיקריות לפשיטת הרגל של למבורגיני ב-1978. כמה טוב שבכל זאת, לפחות אחת מהן נותרה עבורנו ועשתה עליה לישראל.

נא להכיר: למבורגיני אוראקו מודל 1977 גרסת P300, אחת מ-205 יחידות שיוצרו. וזו המכונית בה אנחנו עומדים לנהוג.

כשמביטים בה, אי אפשר לפספס. מדובר במכונית-על משנות ה-70, עם עיצוב קלאסי של חזית חדה ואופקית, וישבן מורם וקטום. גם הצללית מציעה קווים חדים וישרים יחסית, אבל החבילה עושה את העבודה. אם יש משהו שאתה רוצה לעשות עוד לפני שהתיישבת במושב הנהג, הוא ללטף. וזה די קל, גם אם בא לך להעביר יד על הגג.

בחנייה בה היא ממתינה לי, ניצבה האוראקו בין מספר מכוניות ליסינג טיפוסיות. עם ממד גובה של 111 ס"מ בלבד, היא נמוכה ב-30-40 ס"מ מאחיותיה לכביש. זה לא משתנה אגב לאחר הכניסה. ישיבה בגובה הרצפה מציבה את עיני הנהג נמוך במקצת מידית פתיחת הדלת של הטויוטה קורולה שמצדו השמאלי.

במכונית הזו יש מתלים עצמאיים, בלמי דיסק מאווררים מלפנים ומאחור, ותא נוסעים שמאפשר תיאורטית לשני נוסעים קטנטנים לשבת מאחור. מעשית הוא לא מאפשר שום דבר. כדי לדעת מה קורה מאחור, הציבו האיטלקים לוח מחוונים עם מד מהירות בצד ימין, מד סל"ד בצדו השמאלי, וביניהם לא פחות משישה מחוונים נוספים ושלל נורות אזהרה.

עכשיו, תשכחו רגע מאקזוטיקה לה אתם מורגלים. תשכחו רגע גם מהאקזוטיקה לה היו מורגלים רוכשי למבורגיני בשנים בהן יוצרה האוראקו. כדי להפוך אותה לאטרקטיבית עבור קהל גדול יחסית, וכדי להישאר בתחומי המחיר אליהם כיוונו אנשי למבורגיני (22,000$ בתצורה בסיסית), נעשו מספר ויתורים.

כך למשל תוכנן מנוע V8 חדש, אך הוא זכה לנפח סופר-צנוע של 2.5 ליטר בלבד. וזה עוד כלום. גרסת ה-P250 הציעה מנוע בנפח - שומו שמיים - של 2.0 ליטר בלבד, כדי להתאים לתקנות המיסוי באיטליה. ה-P300 בה אנחנו נוהגים הייתה החזקה שבחבורה, עם מנוע בנפח 3.0 ליטר וארבעה גלי-זיזים, הספק מרבי של 250 כ"ס ב-7,500 סל"ד עד שנת 1975, ו-265 כ"ס ב-7,800 סל"ד לצעירות יותר. ואם תהיתם, למבורגיני טענה שהמנוע הזה יצליח לדחוף את המכונית למהירות מרבית של 265 קמ"ש. והסירו דאגה מלבכם, לא בדקנו את אמיתות הדברים.

שילוב להילוך ראשון מחמישה, במיקום בו אתם רגילים (בהנחה שאתם נוהגים בידנית כמובן...) דווקא להילוך שני, מאפשרת זינוק זהיר ומתחשב מהמקום. בכל זאת, למבורגיני על כבישי ישראל. הגלישה האיטית הופכת להאצה מהירה. המנוע הצנוע יחסית, נוהם באוזניים מאחורי הגב. היחידה המרכזית הזו מופרדת מתא הנוסעים באמצעות פיסת פלסטיק שקופה ודקיקה. מה שמסביר מדוע הקולות, אך גם הרעידות וכוח המנוע, עוברים כמעט-ישירות למושב הנהג, ומשם לאבריו.

תתפלאו, דווקא מבחינה נוחות נסיעה הפגינה האוראקו הסתגלות מצוינת לכביש המקומי. הבולמים הרכים שיככו מצוין את עבודות מע"צ המוכרות לרעה, ואפשרו להתרכז בחוויית הנהיגה. העברת הילוכים עדינה עם צליל מתכתי ממכר, האצה חצי-נמרצת עם צליל מנוע מטריף, ובעיקר תחושת הנאה בסיסית וטהורה בכל פעולה.

לא עושים אותן כמו פעם, ואין דוגמאות הרבה יותר טובות למשפט הזה, מהלמבורגיני אוראקו. ונכון, זו קלישאה, אבל אחת ממש ממכרת. תאמינו לי.