שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה שסימון אמר
    אחרי מנת היתר של ביאליק במשרד החינוך, פתאום הופיע "אני סימון נחמיאס" והותיר את עמיחי שלו פעור פה ובלי מילים. מחזיר אהבות קודמות

    רבים שכמותי סיימו תיכון בתחושה ששירה זה משהו ארכאי-חנוני כזה, מסוג הדברים שמחייבים אותך ללמוד, כמו הניצוץ המעיק שביאליק חצב מלבבו, כמו כתב הסתרים שנקרא "שירת שלמה אבן גבירול". להק מאובנים שלא קשור לרוח הזמן ולא קשור לחיים שלך. בדרך כלל גם לימדו זאת מורות מתוסכלות שהרגשת בכל פעם שהן אומרות "אונומטופיאה" או "ארס פואטי", כמה הן רוצות להיות במקום אחר, וכמובן תמיד נזהרו שלא יקבלו מטח גירים כשהן מסתובבות ללוח.

     

    תופר אוכפים ושירים

    ואז הגיע סימון נחמיאס. הוא פרסם לראשונה בדצמבר 1990 ב"סימן קריאה", אחר כך גם כתבו עליו ב"העיר". יחד עם העוצמה השירית, שהיתה כמו אגרוף מתוק בבטן, הוא הגיח לתוך המציאות עם חתיכת סיפור מאחוריו: שמו בכלל איתן גלס, הוא נולד ב-1968, באמצע כיתה י"ב עבר משבר נפשי ואושפז במשך חודשיים במחלקת נוער בגהה (מכאן שורתו הידועה - 'לא היה מה לעשות בגהה חוץ מלהשתגע'). הוא עבד קצת בתפירת יד של אוכפים וחגורות מעור בבית מלאכה קטן בפלורנטין, התגייס לצה"ל ואז גם יצא ספר שיריו. זאת לאחר שיום אחד צלצל באינטרקום של מנחם פרי, השאיר מאות שירים בארון חשמל ונעלם כלעומת שבא. 

     

    לא היה מה לעשות בגהה חוץ מלהשתגע (צילום: עופר מאיר)

     

    אז מה היה בו באיתן גלס או בסימון נחמיאס בעצם? קודם כל הוא דיבר בשפה שלך, לא שט מעליך תחת כובדן של מילים בארמית מדופלמת, לא התיש אותך בחרוזי סרק, הוא לא היה קשור לפרעות קישינב, לא היית צריך להתייסר בתוך גופך מוכה ההרומונים כדי להבין את כוונותיו הנסתרות.

     

    הוא היה מישהו בן הזמן שלך, והמילים האלה שלו, כל כך פשוטות בצליל ראשון אבל כל כך מדויקות ופלאיות, תפסו אותך בבטן, בקרביים, בראש. היתה בו כנות עירומה וחסרת בושה. הוא דיבר על שגעון, על סקס, על חולי, על סטיות, לא הסתיר דבר. באותה תקופה כל מי שדיבר אליך טקסטואלית היו מוזיקאים. איתן גלס כמו השלים אותם, העמיק אותם. כמה רצית להטיח את שיריו לתוך ראשו של סגן המנהל האטום שלך, כמה לא היה לך אומץ.

     

    נכון, גם גלס התייחס לאותו ביאליק, שלפי משרד החינוך קודם כל בראה הספרות אותו, ורק אחרי שבעה ימים את שאר העופות. הוא עשה זאת בצורה מתריסה, מקורית, חדה, עצובה ומצחיקה. פתאום גם גילית: מה זה? משוררים מקללים? הוא אמנם כותב על ביאליק אבל איך הטקסט הזה קשור בכלל ל"צנח לו זלזל" או ל"בעיר ההריגה" המעיקים? 

     

    כשיצא הספר הכנסתי אותו לתיק במיידי, לא מוכן שאף אחד יראה. חששתי שאחד מחבריי יגיד: "מה זה? תראו את הטשרניחובסקי הזה, מה הוא קורא?" ואתחיל לגמגם ולנסות להסביר שזה אולי שירה אבל משהו אחר לגמרי, כדאי גם לכם לקרוא, אתם יודעים. לא, הם לא יבינו. חבל לנסות.

     

    היום זה טרנד

    הזמן עבר, בדרך גיליתי גם את צ'ארלס בוקובסקי, ואחר כך את דילן תומאס. בסוף גם הגעתי, איכשהו, לביאליק ונבעתי. השלכתי אותו מידיי בזעקות גוועלט כאילו טיפסה עלי לטאה. 

     

    היום כבר יש תחושה של איזה רנסנס מזרחי בשירה. קולות כמו יעקב ביטון, אלמוג בהר, מתי

    שמואלוף, יודית שחר ואחרים ממלאים כתבי עת. הם מתריסים, מצליפים, מדברים מהמעיים. קשה שלא לקרוא אותם ולהיזכר בו. גלס הרי עשה זאת לפניהם. אני לא יודע אם אפשר לקרוא לו מבשר או פורץ דרך, או מישהו בעל חשיבות היסטורית ברמה הספרותית מחקרית לאומית, אבל עבורי הוא היה כזה.

     

    אגב, לפני כמה שנים יצא ספר הפרוזה הראשון שלו "אופרות בחמסין" (אחוזת בית). זה היה ספר מעניין, כתוב היטב ובכישרון רב, אבל זה היה ספר של איתן גלס. לא של סימון נחמיאס.

     

    הַמְּשׁוֹרֵר הַלְּאֻמִּי שֶׁל הָאַשְׁכְּנַזִּים 

    חַיִּים נַחְמָן בְּיָאלִיק שָׂנָא אוֹתָנוּ

    אֶת הַשְּׁחֹרִים, אֶת הַסְּפָרַדִּים, אֶת הַמִּזְרָחִים,

    וּבְכָבוֹד וְהָדָר הוּרַד הָרָגִישׁ הַזֶּה לַקֶּבֶר.

    מַה לַּעֲשׂוֹת, וַאֲנִי אוֹהֵב אֶת שִׁירָיו,

    לִבִּי נִשְׂרַף לְמִלּוֹתָיו, וְלֹא סוֹלֵחַ.

    הִכְנִיסַנִי תַּחַת כְּנָפְךָ, בֶּן-שַׁרְמוּטָה!

     

    מתוך "אני סימון נחמיאס"/ איתן גלס, הוצאת הספרייה החדשה, 1995, 80 עמ' 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים