שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    איליאדה מופלאה עגומה

    "הכל מסריח לו ממוות, אפילו פומית הטלפון. את זקנו לא טרח לגלח. תפוד-שחור שאִמו מנביטה בצנצנת בחדרו נראה לו כמו כרס קטנה של עובר מת". למרות שראה אור ב-1969, "מסע דניאל" של יצחק אורפז רלבנטי, מבריק וגאוני מתמיד

    מהמילה הראשונה ועד האחרונה שומר הרומן המכונן של יצחק אורפז, "מסע דניאל", על הברק ועל הגאונות (היא הגאונות שבשגעון), וגם על הרלוונטיות והאקטואליות שלו, זאת למרות שראה אור לראשונה בשנת 1969. זו רלוונטיות שקיימת עקב הנסיבות המצערות שליוו אותנו אז ומלוות אותנו כיום, ובקצב הנוכחי ימשיכו עימנו עוד עת ארוכה: נסיבות המלחמה ותוצאותיה.

     

    במרכזו של הסיפור הלום-קרב שמתנתק ומנתק - מהחברה ומנשים, מהמשפחה ולבסוף מעצמו. לא הרבה מדובר במלחמה המתישה שהתנהלה אז בארץ, שהיתה ניגוד מופתי לבליץ של מלחמת ששת הימים שלפניה וקדימון אפוקליפטי לאסון יום הכיפורים. זו היתה מלחמת התשה ואורפז צייר גיבור מותש: את דניאל דרור הצעיר, שהזדקן בן-לילה, וש"חזר מן המלחמה עייף מאד", לפי המילים הראשונות והמתוחכמות בספר, כאילו שמישהו יכול לחזור מהמלחמה רענן.

     

    "הוא ישן רצוף כשתי יממות", ממשיך אורפז, "וגם לאחר מכן לא הרבה לצאת מהמיטה". שעות שכב בלא תזוזה, מתעלם מנסיונותיה של אמו לשיחות חולין ומגערותיה המרומזות יותר ופחות, מההפצרות והתחנונים שבמהרה יבואו. במהלך הימים הבאים מתעטף דניאל בשתיקה שהולכת וכבדה, עד שאינו משיב אפילו לשאלות אינפורמטיביות.


    "רלבנטי, מבריק וגאוני". מסע דניאל, עטיפת הספר (יחס"צ ען עובד)

     

    למה התוכים צורחים?

    אנו יודעים שקרה משהו במקום שנקרה עין-תקלה (מכל השמות שבעולם), אך שתיקתו של דניאל מונעת מאיתנו מידע נוסף. נותר בו עוד שמץ הומור, החלק המר של ההומור, הסרקסטי, שמציץ נדירות ומשדר מצוקה שרחוקה מכל צחוק. הוא מתפרץ פתאום בצעקה של מילה אחת, אדיש כלפי אהובתו יעל, ואת התוכיים שגידל הוא מציע שאמו תשחט ותתן מאכל לחתולים. "מה קרה לך, דנילה?" שואלת האם המבוהלת. ודניאל משיב: "הם צורחים. מה הם צורחים? מה יש לצרוח?" ואתה בכלל לא בטוח שהוא מדבר על התוכים.

     

    הכל מסריח לו ממוות, אפילו פומית הטלפון. את זקנו לא טרח לגלח. תפוד-שחור שאִמו מנביטה בצנצנת בחדרו נראה לו כמו "כרס קטנה של עובר מת". הוא, שאהב פילוסופיה, שוב לא קורא ולו אות. "אבל אתה לא שומע לי," אומרת לו אמו בעת ארוחת-מעט באחד הימים לבוא. "אני שומע," דניאל עונה, אבל הוא שומע את הים. דרך הרחובות והמכוניות והמלים הוא שומע את הים.

     

    פעמיים ושלוש נשתלים רמזים לאוהל על הים, ובסופו של דבר זה אכן מה שקורה: דניאל מאלתר סוכה בשפך הירקון והופך למין רובינזון קרוזו מקומי. לפני כל זה אמו עוד מנסה לסדר לו עבודה במשרד האדריכלים של המאהב שלה, רסקין, טיפוס לא לגמרי מאוס, אך בכל זאת מין מעשן-מקטרת כרסתן שמתאמץ להתחבב ומתפאר במכריו היחסניים. "אצל השגריר הקנדי אכלתי פעם מנה כזאת", הוא מציין.

     

    למחרת, בארוחת ערב לפני יום הולדתו של דניאל, מתברר שגיבורנו הוא אכן גיבור שזכה בצל"ש על תפקודו בקרב. בינתיים לא נדע על מה ולמה, משום שכשדניאל ניאות לספר - אמו ממהרת להתחמק להכנת קפה, ורסקין אוחז בה ומושיבה על ברכיו. דניאל, שסולד מהתגפפויותיהם, חומק לשירותים ומקיא במכוון.

     

    בלילה הוא חולם על האיש שהרג, כשזה מחזיק את ראשו בידו. למחרת הוא פוגש את חברו הטוב שֹרול, ואז מתברר לו בדרך-לא-דרך שזה נפגש עם יעל מאחורי גבו. אבל גם זה, כמו שאר פיסות המציאות, לא מזיז לו. שניהם צועדים יחדיו על החוף ומגיעים לשפך הירקון. שם יקבע דניאל את סוכתו. היום, לנוכח צחנת אלפי הדגים המתים, נראה שהיה מחפש אתר אחר למשכנו.

     

    ראיתי אדם מת

    "ראיתי אדם מת", הוא מספר לשרול שמקל ראש בעניין ומציין שכך זה במלחמה. ועכשיו דניאל רוצה "ללכת אל החולות" כי כך ציווה עליו אביו בלילה הקודם, בחלום או בהזיה, איננו יודעים. שפיותו של דניאל שנויה במחלוקת, והוא מסתלק אל הים כי האנשים שהרגו "הולכים אל החולות, או שהם גוררים את המת שלהם עמם".

    כעת אנו למדים גם על נסיבות הצל"ש. דניאל סיכל מארב חמוש של לוחמים מצריים והרג אחד מהם. והאיש שכב כמו על

     

    שפת הים, משחזר דניאל ומוסיף: "הלכתי משם וחייכתי... זה היה יפה כל-כך, ענף הדקל המתנענע והאיש הישן... הייתי מוקסם". וכך, ביום הולדתו, מחליט דניאל דרור לעזוב את ביתו, ולהפוך את עצמו לתאום של המת שתרם לעולם, ששוכב על החול ללא זהות, ברוח החרישית, "כמו באגדה".

     

    וכזה הוא מסע דניאל: בחוסר תנועה. במקום אחד. על גדות רידינג. מסע אל הפנים

    שנתרוקן. הוא מתחבר לדייגים ולחבורת ארחי-פרחי מקומית ופורעת חוק, מאבד אט-אט את זהותו, והופך ליצור בראשיתי, פרמיטיבי, שורדני. שמועות על "המתבודד" פושטות בכל העיר, אז עוד קטנה ונערית, אלתרמנית.

     

    בשעה שהרבים רואים בו תמהוני מעורר-מבוכה, לא מעטים הופכים אותו לגורו ש"מדובב אילמים ומקרב רחוקים". כשדניאל עולה מן הים בסופו של דבר, הילדים ברחוב קוראים לו "משיח", כל מיני חולים ופגועים צובאים על פתחו למצוא מזור ורפואה למכאוביהם.

     

    איך שב דניאל לעולם בני האנוש, אל הבטון ואל החברה? מדוע ולמה הוא מסיים את גלותו בחולות? איזה תהליך מתחולל בו עד שהוא קם מן הים? האם הוא חוזר לדעתו או נשמט לתהום הנשייה? ומה עם יעל? ועם אמו החרדה? ועם המשרה שהציע רסקין מעשן המקטרת? כמו דניאל, כדאי כאן לשתוק, ולא לחרב למי שיצליח לשים יד על עותק מן האיליאדה המופלאה והעגומה הזו.

     

    מסע דניאל, יצחק אורפז, הוצאת עם עובד, 209 עמ'

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים